בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 87- פרק אחרון

עבר יום מאז שחשבתי על הרעיון בשביל מייקל, הוא יעשה את זה בעוד חודש בערך באחת ההופעות שלהם בארצות הברית.

הרופא הודיע לי באחד עשרה בבוקר שהניתוח בשעה תשע בערב, היום קמתי בשעה שמונה, אכלתי ארוחת בוקר שהאחות קייטי הביאה לי.
עכשיו השעה היא שבע בערב, רוב היום העברתי בקריאת הספר אם אשאר, ספר שמאוד נכנס לליבי.

הדרך שבה נלחמים בחייה ובסוף היא מתעוררת פשוט לא מובן מאליו, היא יכלה למות אבל היא בחרה לחיות.

את הספר, אחת מהמטופלות, ילדה בת שש עשרה נתנה לי, חייכנית כזאת, צבע שיערה היה סגול, היא סיפרה שזאת הפעם הראשונה שהיא צבעה וזה היה לפני שבוע, וצבע העיניים שלה היו אפורות, מבנה גופה היה דקיק מכיוון והיא הייתה אנורקסית, וכרגע היא עושה את הכל כדי להציל את עצמה, בגלל שהיא עדיין לא מוכנה למות, השם שלה היה בל הורטון, והיא כל הזמן חייכה.

״טוק טוק.״ הראש של לוק צץ מעבר לדלת, ואז של קאלום, אשטון ומייקל, שמחתי לראות אותם, אבל זה לא נגמר, כי אז ליאנה וברברה הופיעו, ליאנה ואשטון הסתכלו אחד על השני ואני עדיין לא קלטתי.
״אנחנו ידידים.״ ליאנה נאנחה, ״זה הכי טוב בשביל שנינו.״ היא המשיכה משחקת עם האצבעות שלה.

לוק סימן לי עם ידיו לפנות לו מקום וישב לידי, ברגע שישב הרכנתי עליו את ראשי והוא בתגובה שיחק עם שיערי, האחרים ישבו על כיסאות שהביאו, ולכמה רגעים היו שקט.
עד שהבנים כבר לא יכלו עם זה יותר והתחילו לספר בדיחות גרועות, וטוב, סיפורים שיפחידו ילדים קטנים ולא נערה -אני- בת שמונה עשרה, או את שאר החבר'ה.
הם עשו את זה במשך שעתיים, בחלק מהזמן חיבקתי את לוק, שהוא בתגובה נשק לי בראש.

במהרה, הרופא נכנס, מודיע לכולם לצאת, כשלוק בא לצאת החזקתי לו את היד והוא הסתכל עליי במבט שואל.
״האם תחכה לי?״ שאלתי אותו בלחש, ״לנצח אני אחכה לך.״ הוא אמר, נשק קלות לשפתיי, ברגע שהוא ייצא ירדו במורד לחיי דמעות.

האחות קייטי נכנסה ואיתה עוד ארבעה אנשים, ״אוקיי ניקול האנשים האלה הם מתמחים שיצפו בניתוח שלך,״ הוא אמר והצביע על השני בנים ועל השתי בנות, ״אלה הם, מימין לשמאל, דון, ליאה, סאם ואמה.״ הוא אמר והנהנתי, ״הם יעזרו לאחות קייטי לקחת אותך לחדר הניתוח.״ הוא המשיך והנהנתי שוב.

שני בנים מצד אחד של המיטה והבנות בצד השני, קייט מחזיקה במעקה שליד הראש שלי.
הם מתחילים להוציא אותי מהחדר ומובילים אותי לחדר הניתוח, כל מה שאני רואה זה את הגב של הרופא הולך ומתרחק, ואז מתקרב ואז מתרחק, שוב ושוב ופעם אחר פעם, עד שלבסוף אנחנו נכנסים לחדר הניתוח, והדלת מאחורי נסגרת.

״אנחנו מזריקים לך חומר הרדמה, את תתעוררי כמה שעות אחרי הניתוח.״ הוא אמר בהחלטיות, ״יש סיכוי שאני לא אתעורר?״ שאלתי בלחש, והוא הביט בי בהבנה מלאה, ״אני לא יודע יקירתי, החיים שלך תלויים בך ובאלוהים.״ הוא אמר, והאחות קייטי כבר התחילה להזרים לתוכי חומר מרדים, עד שלבסוף התחלתי לעצום עיניים בישנוניות.

פתחתי עיניים, הייתי בחדר הניתוח, אני רואה את הרופא אלכס, הרופא שעושה לי את הניתוח מתחיל להתעסק לי עם הלב.
הסתובבתי אל הדלת שהיה בה חלון קטן ועגול, הסתכלתי ממנו וראיתי שבחדר ההמתנה המשפחה שלי, לוק, קאלום, מייקל, אשטון, ליאנה וברברה, מחכים לי שם. מחכים לי שם בסבלנות.

הנחתי את יד ימין שלי על הידית, וסובבתי רק את הראש, ולפתע נהיה חושך, הדבר היחידי שראיתי היה אור בוהק, אור שמחבק אותי בחמימות. כשהחזרתי את מבטי לדלת היא הפיצה אור כחול בוהק.
הורדתי את ידי מהידית והסתובבתי אל האור, הרגליים שלי היו יחפות, אני הרגשתי את זה.

התקדמתי בזהירות אל עבר האור, מהופנטת ממנו כל כך וברגע אחד, דמות של מלאך הופיעה כנגד עיניי.
הוא שתק, והושיט לי את ידו, הסתכלתי על ידו, והסתובבתי לאחור, כבר לא ראיתי את הדלת.
הסתובבתי אליו חזרה, והוא חייך חיוך עם שיניים לבנות.
הוא הוריד את היד ועשה תנועה של שעון, וברגע אחד, הופיעה על ידו ילדה קטנה בת עשר, לוסי.
היא הצביעה למעלה, וראיתי שעון בגודל לא נורמלי שהראה שהשעה היא שתיים עשרה בלילה, כבר הראשון באוגוסט.

המלאך הושיט את יד ימין שלו אליי, וברגע אחד הכל נעצר, הושטתי אליו את ידי, ספק מרגישה אותו ספק לא.

ולאט לאט האור התחיל להיות בוהק יותר ועוד יותר בוהק ואז ראיתי את הפנים של הרופא, האור של המנורה הגדולה בתקרה סינוור אותי כל כך.
״עברת את הניתוח בהצלחה, הלב שלך בסדר.״ הרופא אמר והורה לאחות קייטי ולמתמחים לקחת אותי לחדר שלי בבית החולים.

הם הוציאו אותי מהחדר, עיניי היו סגורות בגלל הסינוור, תוצאה מכך, הוא חשב שאני מתה, וצעק, עד שאחד מהמתמחים אמר לו שאני חיה ושאני פשוט מסנוורת מהאור, ואז הוא התחיל לצחוק בהקלה.

העבירו אותי לחדר, אני יודעת על כך מהאחות קייטי שלחשה לי באוזן, היא אמרה שאני צריכה לנוח, אבל לא רציתי לנוח, הרגשתי חיה הרבה יותר מתמיד.

לאחר מה שקרה, הבנתי שאני לא בובה של חוט של אף אחד, רק של עצמי כרגע, עד הרגע בו יוחלט שאני אמות, אבל אני מאמינה שזה יקרה בגיל שמונים פלוס, ועד אז, אני רוצה לחיות את החיים שלי, עם המשפחה, עם חברות, ועם לוק.
לוק.
התגעגעתי אליו, למרות שעברו מספר שעות שבכלל לא נראו רחוקות.

לא רציתי לישון אז לכן פתחתי את העיניים שלי, הסתכלתי על השעון שבקיר והוא הראה שש בבוקר, אז זאת אומרת שכן ישנתי ולא הרגשתי?
הסתכלתי על החדר ואיתי את קאלום יושב על הכיסא, כנראה לא הרגשתי שהוא נכנס.
הוא הרים את ראשו מהרצפה, אני מניחה שהוא סתם הסתכל עליה, ואז הסתכל ישר, עליי, ומבטו התרחב, הוא כבר לא היה על הכיסא אלא לידי במיטה מחבק אותי.

״בואי, יש לי אישור להוציא אותך החוצה, אז במקלחת שם יש לך בגדים וכל זה הם משחררים אותך היום.״ הוא אמר ועזר לי לקום לעבר המקלחת, אחרי מה שנראה כחצי שעה ייצאתי לבושה בחולצה קצרה רפויה בצבע לבן, מכנסי ג׳ינס ונעלי סניקרס לבנות.
השיער שלי היה פזור, כי דווקא היום הוא החליט להיראות סביר.
כל מה שהיה לי כאן בבית החולים היה כבר ארוז.
״אבל רגע קאלום, הרופא לא צריך לבדוק אותי?״ שאלתי אותו שכבר היינו בדרך החוצה מהחדר, ומהבניין עצמו.
״הוא כבר בדק אותך כשישנת.״ הוא אמר והנהנתי.
הסתכלתי על השטח של הבית החולים וכבר לא עמדתי ליד קאלום, הוא נעלם.
עמדתי בשביל של פרחים אדומים, עם שטיח אדום, ובהתחלה לא קלטתי עד שבסופו של דבר, כשהתחלתי ללכת ראיתי את לוק עומד, וכשראה אותי הוא כרע ברך, אני חושבת שזה היה רגע השיא שלי בחיים, טוב אולי רגע השיא השני, הראשון זה הניתוח.
כשכבר עמדתי קרוב אליו, לוק כרע ברך ואז אמר;

״ניקול, מהרגע שנכנסת לחדר הניתוח לא הפסקתי לחשוב על מה שעברנו, את חשובה שלי.
מי היה מאמין, הבאד בוי והפריקית מלפני שנה, ביחד יותר מתמיד. כשהוציאו אותך מחדר הניתוח חשבתי שמתת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עד שאמרו לי שאת חיה ואת פשוט מסנוורת מהאור, אני צחקתי, שמעת אותי?-״ הוא שאל, הנהנתי לו ואז הוא המשיך, ״ניקול, את לא בובה על חוט יותר, את אחראית על החיים שלך, אין אף אחד שיקבע לך מה לעשות או מתי תמותי. טוב בקטע הזה אלוהים מחליט ואני מקווה שלא תמותי בגיל צעיר.״ הוא אמר, צחק לרגע ואז המשיך; ״את כל מה שאני רוצה, כאן ועכשיו, רציתי אותך אתמול, אני רוצה אותך היום ואני ארצה אותך מחר. עברנו הרבה ביחד ורציתי שתדעי, שאני אוהב אותך.״ הוא לרגע הפסיק, ואז הוא הוציא קופסה כחולה, ופתח אותה, בתוכה הייתה טבעת.
״ניקול בלנסון, האם תנשאי לי?״

-

הסוף האמיתי כאן! ווהו! מי היה מאמין.
רציתי בהתחלה לפרסם אותו שנה הבאה, ואז חשבתי שאולי לא יהיה לי זמן לזה, אז פרסמתי אותו היום.
אז עכשיו אחרי שסיימנו עם זה, תגובות על הפרק יתקבלו בשמחה. 3>