עבר שבוע מאז שראיתי את מיה וצ'ראלי, למען האמת אני מתגעגעת לבנות.
החלפנו מנהלת מה שממש טוב, אבל עדיין אין הופעות מכיוון שאני כאן, הם רוצים שאני אחלים עוד קצת ונחזיר את הסיבוב הופעות עוד פעם, כשפנינו מועדות הפעם ליפן.
היפנים ממש חמודים, הייתי רואה מלא סדרות אנימות שלהם כשהייתי קטנה, אפילו שחלקם היו מפחידים זה היה כל כך יפה.
למשל, סאקורה הייתה ועדיין סדרה יפנית מאוד יפה שממש אהבתי.
ואינויאשה גם, סדרה יפה שלפעמים הפחידה אותי ולפעמים לא.
אני הייתי ילדה שאוהבת סדרות מצוירות, כלומר אני עדיין, אבל פחות.
הכל השתנה בזמן האחרון.
בהיתי בתקרה שלי בחדר, כלומר, הייתי שכובה על המיטה כשהפרצוף שלי מול התקרה, שקועה במחשבות.
זה די מוזר שייצאתי הרבה מהבית ובקושי ראיתי מעריצים, גם אם הם ראו אותי, אני חושבת שאולי הם לא רוצים להתקרב עד שאני ארגיש טוב, לא שאני חושבת שהם יושבים שאני מדבקת, אלא רוצים שאני אנוח קצת טיפה מהתקשורת ומהם.
כששאלתי את ליאנה על כך בפלאפון, היא אימתה את דבריי, היא וברברה פגשו מעריצים.
ואותם מעריצים התחילו לדבר שבטוויטר יש כמות גדולה של מעריצים שצילמו אותי ברחוב אבל לא ניגשו כדי לתת נחת.
זה דיי שימח אותי, כמובן לא היה לי אכפת שיצלמו אותי, הם רוצים לצלם אותי, שיהיה להם בכיף.
אבל באמת שלהיפגש עם מעריצים עושה לי רק טוב, ולכן כתבתי בטוויטר שמי שרואה ברחוב שיבוא לדבר איתי, כי הם עושים אותי שמחה ורק בזכותם אני אבריא.
וכמובן תגובות לא איחרו להגיע והמעריצים היו שמחים.
שהם שמחים, כך גם אני שמחה.
רוב היום העברתי בחדר, מסתובבת מצד לצד- לחלוטין משועממת.
עד שהחלטתי שאני הולכת לבית ספר.
כן אותו בית ספר, שאני ליאנה וברברה פרשנו כדי לצאת לסיבוב הופעות.
אם לא היינו עושות את זה היינו בכיתה י׳ב עכשיו.
אני בת 18.
סוף חודש מאי, עוד מעט תחילת יוני, בסוף יוני הלימודים מסתיימים.
החלפתי את הפיג'מה שלי לחצאית פרחונית קצרה כחולה וחולצה לבנה עם דוקטור מרטינס שחורות.
סידרתי את שיערי, הסתכלתי בו כמה שניות ועברה בי המחשבה להוריד את בבלונד, ולצבוע לצבע אחר.
אני אצבע אותו לצבע אחר.
התאפרתי קצת, כלומר מסקרה, איילנר, ואודם ורוד ממש חלש.
הסתכלתי במראה עוד פעם, ולקחתי את הפלאפון, דילן היה בבית, ההורים עבדו, ודילן ישב בסלון מכיוון שהיום יום שלישי וזה היה היום החופשי שלו מהעבודה.
״דילן אני הולכת לבית ספר.״ הודעתי לו, ״בסדר... רגע מה?״ הוא קפץ והסתובב אליי ואני התחלתי לצחוק.
״אני הולכת לבקר שעה או שעתיים ואני חוזרת אל תדאג.״
״אה, בסדר. תהני אני מניח.״ הוא אמר ובא אחריי כדי לנעול את הדלת.
״תודה.״ אמרתי, חיבקתי אותו וייצאתי מהבית, שומעת אותו נועל את הדלת.
הלכתי בקצב סביר לבית ספר, ואז היה פלאש מצד ימין שלי, ראיתי כמה מעריצים מהצד השני של הכביש, חייכתי ועשיתי להם שלום, והם קצת צרחו, חייכו ועשו לי שלום בחזרה.
המשכתי ללכת עד שהגעתי לבית ספר.
השומר היה שם, זיהה אותי ובירך אותי לברכת שלום.
חיפשתי את כיתה י׳ב שקלואי ליז ואלה נמצאות בה.
הלכתי למזכירות ואז המזכירה הייתה נרגשת לראות אותי, זה היה קצת מוזר בהתחשב שלמדתי כאן עד לפני שנה.
היא מסרה לי את מספר הכיתה והבנתי שהם שינו כיתות להרבה ילדים, זה בטח הרס אותם מעט.
הלכתי לכיתה השמינית של י׳ב, ופתחתי את הדלת.
המורה בדיוק התחיל לדבר על יצירות של מוסיקה.
הבנתי את זה, יש להם מגמה של מוסיקה עכשיו.
״ואת גבירתי, מי את?״ המורה שאל שראשי מושפל לרצפה.
בעוד מרימה את הראש, מצאתי את שלושת הבנות שחיפשתי בעיניי, חייכתי אליהן והן היו מופתעות.
החזרתי למורה את המבט שגם כן היה מופתע, כמו אלה ליז וקלואי ושאר התלמידים בכיתה ואמרתי בחיוך ״ניקול, ניקול בלנסון.״
ESTÁS LEYENDO
בובה על חוט- לוק המינגס.
Fanficניקול בלנסון, תלמידת כיתה י׳א, בת 16 כאשר היא פוגשת בלוק המינגס, הילד הרע של הבית ספר. לפני שנה ניקול הגיעה לבית ספר בתור ילדה חדשה והתחברה מיד עם קאלום הוד, ניקול לא ידעה שתהפוך לבובה של חוט של לוק, ניקול בחיים לא ניחשה, שכל החיים שלה היא הייתה בוב...
