המשך היום העברתי בצחוקים עם דילן, אבא ואבא ישבו בכורסות שבחדר, נהנו לראות אותי ואת דילן צוחקים.
לא ביקרו אותי היום אנשים אחרים -לוק, קאלום, מייקל ואשטון- זה דיי העציב אותי, אבל המשכתי לחייך, הרגשתי שאם אני לא אחייך, יקרה משהו נורא.
זה כמו שאומרים שאם תגידו ״אני לא מאמין בפיות.״ פיה אחת תמות.
אף אחד לא רוצה שטינקרבל תמות.
אחרי כמה דקות, דילן לקח כיסא וישב על ידי, נאנח מרוב צחוקים.
לקחתי את הפלאפון שלי, שהיה לידי מסתבר במשך כל הימים האלה ופשוט לא שמתי לב.
נכנסתי לטוויטר, ושמתי לב למלא התראות ממעריצים, ששולחים לי החלמה מהירה.
זה חימם לי את הלב.
התחלתי לכתוב; ׳תודה לאיחולים של כולם, זה מחמם לי את הלב לראות שאתם דואגים, אוהבת אתכם 3>׳ צייצתי את זה, וישר ראיתי הרבה התראות, נאנחתי, אני אף פעם לא אתרגל לזה, אולי ביום מן הימים, אבל לא עכשיו.
ייצאתי מהטוויטר וכיביתי את הפלאפון והנחתי אותו על השידה.
הסתכלתי על התקרה, ואז החזרתי את מבטי אל עבר הדלת, שם לוסי עמדה דוממת, היא שלחה יד, ולפתע יד גדולה יותר אחזה בה, זאת הייתה מיה, אני כל כך התגעגעתי אליה.
נשמתי עמוקות, עצמתי את עיני וכשפקחתי אותן שוב, הן נעלמו.
אני באמת חייבת להודות, נמאס לי לראות אותן, כמעט כל יום הן מופיעות וגורמות לי לאי שפיות, מתי זה יפסק?
אבא ואמא יצאו לקפיטריה, ודילן נשאר איתי, מדבר איתי וצוחק איתי.
אני הרגשתי תשושה ברגע שהכאבים בחזה התחילו לי שוב, אני פשוט נשארתי דוממת ושמתי את יד ימין על הלב, מנסה לנשום.
לא שמעתי שדילן קורא לי, כאילו האוזניים שלי נסתמו, רק ראיתי את הרופא מגיע, מדבר אליי אך אני לא שומעת אותו.
המצב החמיר, את זה אני יכולה לאשר לעצמי.
אני הרגשתי את זה בגוף, משהו קורה לי, ולא יודעים מה זה.
אחרי כמה דקות, השמיעה חזרה אליי והכאבים הפסיקו כלא היו.
הבטתי ברופא שהחל לשאול כמה פעמים אם אני שומעת אותו עד שהתחלתי להנהן לאט, הדמעות שעמדו בעיניי החלו לרדת.
זה לחלוטין יום ממש עצוב בחיי.
YOU ARE READING
בובה על חוט- לוק המינגס.
Fanfictionניקול בלנסון, תלמידת כיתה י׳א, בת 16 כאשר היא פוגשת בלוק המינגס, הילד הרע של הבית ספר. לפני שנה ניקול הגיעה לבית ספר בתור ילדה חדשה והתחברה מיד עם קאלום הוד, ניקול לא ידעה שתהפוך לבובה של חוט של לוק, ניקול בחיים לא ניחשה, שכל החיים שלה היא הייתה בוב...
