בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 2

*ערוך*

•••

כנראה שהייתי אחוזת הלם ממה שקרה כשלא שמתי לב שקאלום התקדם לעברי והיה מולי פנים מול פנים.
הסתכלתי עליו במבט קצת אבוד במחשבות, והמבט שלו לעומתי, היה מודאג.

"ניק? ניקה את בסדר?" קאל שאל אותי, ואני די בטוחה שהיה משתמש בכל שמות החיבה בעולם כדי להוציא אותי מההלם.

מלמלתי לעברו שאני בסדר, תפסתי את תיקי, והתקדמתי אל עבר השער, מתעלמת מהעובדה שקאל עוד מביט בי בדאגה.
ייצאתי מהשער, והשומר לא שאל מילה, הרי זה ידוע שהשומר נותן לתלמידים לצאת, הבית ספר גם לא הכי מתייחס לזה.

אף פעם לא חיבבתי את לוק המינגס, זה כאילו הוא אומר אני המלך ואתם העבדים שלי. וזאת עובדה קיימת לזה שהוא חי בסרט.

אני לא יודעת מאיזה עולם הוא בא, שהוא והחברים שלו אשטון ומייקל, חושבים שהם מלכי העולם, כי ברור שזה לא.

נכנסתי לחנות גלידה, וצ'ראלי בת העשרים, שהיא בערך גם חברה טובה שלי ואוזן קשבת מצוינת, לא הבינה מה אני עושה פה, כי בדרך כלל אני לא מסיימת בשעה כזאת מוקדמת בית ספר.

כמובן גלידרייה,ישר באה המחשבה להפיג דיכאון או עצב עם גלידה, אבל לא.
אני עובדת לצידה עוד מגיל ארבע עשרה.
אני אוהבת את ההרגשה שאני מרוויחה כסף מכוחות עצמי ולא לוקחת מההורים שלי. הרי זה הכסף שלהם לא שלי, אז למה בעצם מההתחלה לבזבז להם אותם?

"הקדמתי, ייאי." אמרתי בקול צייצני, והיא הרימה גבה, "את רוצה לדבר על זה?"
"בבקשה לא." נאנחתי.
לבשתי את הסינר והתמקמתי מאחורי הדלפק, היא רק נאנחה, והלכה לסדר את הקופה שנמצאת בעמדה שלה.

קול רעש של פעמון צלצל, ברגע שנכנס מישהו, וכן זה היה קאלום, שהביט בי בדאגה.

"כל כך דאגתי לך ורק ברגע האחרון נזכרתי שאת יכולה ללכת לעבודה הזאת!!" צ'ארלי הזדקפה למשמע המילים, ושאלה בשפתיה אליי אם היא צריכה ללכת, הנדתי בראשי לשלילה.
"קאל תפסיק רגע, אני בסדר, לך ללמוד, לא קרה כלום." אמרתי את המילה האחרונה קצת בכעס.

הוא נאנח בתסכול, הביט בי פעם אחרונה וייצא, "הוא רק דואג לך." צ'ארלי הנידה בראשה, אני יודעת שהוא דואג לי, אבל קאלום חייב להפסיק לדאוג לי, אני צריכה לדאוג לעצמי, זה החיים שלי.
ואני אהיה האחראית אליהם, אני לא רוצה שקאלום או מישהו אחר שאני אוהבת יפגעו במקומי, זה לא מרגיש לי בנוח... זה לא מרגיש לי בסדר.
ורק בגלל זה, אני לא מספרת לקאלום מה היה.
רק בגלל זה.