״לוסי!״ צעקתי ורצתי לאחותי הקטנה.
״היי ניקול, התגעגעתי אלייך כל כך.״ היא אמרה בקול שלה שכבר ברח מזיכרוני.
״מה זה המקום הזה?״ שאלתי בקלות ראש, לא ממש חושבת.
״זה במקום שבו אנחנו, כל אלה שמתו יכולים להיות בו, זה כאילו מן תחנת ביניים שמותר לנו להיות כאן.״ הנהנתי בראשי למרות שעדיין לא כל כך הבנתי.
״את עכשיו בניתוח, הם מתעסקים עם הלב שלך.״ הנהנתי בראשי.
״זה לא כואב לך כי את מורדמת.״ היא עצרה לשנייה, ״ובגלל זה את נמצאת פה.״ ואז איבדתי אותה.
״מה זאת אומרת?״
״את נמצאת פה, כי אנחנו לא יודעים אם אלוהים רוצה אותך חיה או מתה.״ היא אמרה בדגש על האלוהים.
״אוקיי, אני מבינה.״
״את לא, ואני יודעת את זה.״
השפלתי את ראשי, למרות שהיא נשארה בת עשר לנצח, היא התבגרה בצורת הדיבור שלה כלפי אנשים.
״אז אני אסתובב כאן.״ מלמלתי לעברה והיא לפתע צעקה ״לא!״ ועצרה בעדי ללכת.
״למה?״
״הולכים לחיים האמיתיים, לראות אם סיימת את הניתוח כי אולי כאן זה נראה כאילו לא עברה שעה אבל שם זה נראה, אז הולכים.״
״אוקיי לוסי.״ ובאותו הרגע, באותה השנייה שעצמתי את העיניים שלי ופתחתי אותם, זיהיתי את החדר הלבן המוכר.
החדר שלי בבית החולים.
השעה שתיים עשרה בלילה.
עברו שעתיים, והגופה שלי שוכבת על המיטה, לוסי נמצאת בפינת החדר, רחוקה ממני.
אני מונשמת.
ואז הרופא נכנס לחדר עם ההורים שלי.
״יקח לה יום או יומיים להתעורר, ואם היא לא תתעורר, אנחנו נדע שהיא בקומה או שהיא עזבה אותנו ומתה.״ הוא חיכה כמה שניות ואז אמר להם, ״אני מצטער.״ וייצא, משאיר את ההורים שלי בוכים עם דמעות בחדר.
עצמתי ופתחתי את עיני שוב, אני ולוסי היינו באותו מקום שהיינו בו לפני.
״אני אמות?״
״אני באמת לא יודעת אחות גדולה.״
״מה אני אעשה לוסי? כל החיים שלי שם למטה, אני לא יכולה למות.״ התחלתי לבכות ולאט לאט התיישבתי על הדשא.
״את לא תמותי.״ היא התיישבה על ידי בדשא.
״את לא יודעת את זה אחות קטנה.״ אמרתי לה מנגבת את הדמעות שבאות כמו זרם חדש.
״נכון ואני מצטערת על כך.״ היא אמרה וחיבקה אותי.
״לוסי!״ קול נשמע, וילד בסביבות גיל הארבע עשרה רץ אלינו.
״את אחותה נכון?״ הוא שאל והנהנתי.
״היי אני ג'קסון, אני מתתי מסרטן, אני מקווה בשבילך שלא תמותי.״
הרמתי את מבטי אליו, ופעם ראשונה הבחנתי בעיניים אפורות כצבען של העננים.
והן היו כל כך מוכרות, הן ומבנה פניו.
״תודה, אבל אני לא מבינה למה אתה כל כך מוכר לי.״
״אה זה כי אני אחיה הקטן של מיה, הילדה שאת כל כך דואגת לה.״ הוא אמר בקלילות.
ופה נפל לי האסימון.
״אתה יודע למה היא כל כך עצובה?״
״אה, את זה תגלי לבד כשתחזרי לאוסטרליה.״ ואז הוא חייך.
ואני רק רציתי לדעת מה קורה עם מיה, כי כבר התחלתי לדאוג.
-
מטרות:
68 הצבעות
38 תגובות
הורדתי, כי ראיתי שקשה לכן להגיע ל70 ו50 ומשהו תגובות.
YOU ARE READING
בובה על חוט- לוק המינגס.
Fanfictionניקול בלנסון, תלמידת כיתה י׳א, בת 16 כאשר היא פוגשת בלוק המינגס, הילד הרע של הבית ספר. לפני שנה ניקול הגיעה לבית ספר בתור ילדה חדשה והתחברה מיד עם קאלום הוד, ניקול לא ידעה שתהפוך לבובה של חוט של לוק, ניקול בחיים לא ניחשה, שכל החיים שלה היא הייתה בוב...
