בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 78

פורים שמח! 3>
למה התחפשתן? אני לפיקאצ'ו!! D:
-

השבועות עברו, בדקו אותי, ולא ידעו למה לא התעוררתי.
הם חושבים שזה סתם משהו, זה בטח סתם משהו, אם הם לא דואגים אז למה שאני אדאג?

לפעמים אחרי שייצאתי מהבית חולים, והייתי כבר בבית, שוכבת במיטה שלי, בוהה בתקרה, הייתי מרגישה כאבים חזקים בלב, שגרמו לי לעצום את העיניים בחוזקה.
לא סיפרתי לאף אחד, אני חושבת שזה סתם משהו.

אני ולוק היינו מדברים פה ושם, היום העשרים ואחד ביולי, בהמשך השבועות האלה פשוט בהיתי בתקרה, טוב לא רוב הזמן, בגלל שליאנה וברברה באו לביקור, וזה ממש העביר לי את הזמן.

כלומר, עברנו לחברה אחרת, והתחלנו לעבוד אלבום חדש, היה נחמד לעסוק בזה ולא למות מרוב שעמום, באמת.
אני ממש שמחה שהן באו.

את רוב היום העברתי איתן, ואז הן פרשו הבייתה, כשדילן היה כאן זה היה נראה באמת ובתמים שהוא אוהב את ברברה אבל הוא לא עשה הרבה חוץ מלחבק אותה, אני שמחה שהם עדיין ביחד.
ליאנה יוצאת עם מישהו חדש, היא לא מרבה לדבר על זה.

יירדתי ללמטה, אחרי מקלחת, לבושה בפיג׳מה ורודה שמצויירת עליה חתולה מרי מחתולים בצמרת.
לא הייתי רעבה כל כך ובכל זאת פתחתי את המקרר ובחרתי את התפוח הכי אדום.

אהבתי לשחק את עצמי שלגייה, גם פעם וגם היום, אבל אף פעם לא היה לי נסיך שיבוא לנשק אותי כדי להציל אותי.

עליתי לחדר, סוגרת את הדלת ומתיישבת על המיטה, נוגסת בתפוח וחושבת, מה יהיה מחר?

סיימתי את התפוח וזרקתי את השאר לפח, ייצאתי לעבר המקלחת וצחצחתי שיניים ואז שוב נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, נכנסתי למיטה וסגרתי את האור.

נרדמתי.

-

״ניקול קומי.״ אמא העירה אותי, קמתי והסתכלתי עליה, אחר כך על השעה, חמש בבוקר.

״מה קורה אמא?״ שאלתי, האור בחדר סינוור אותי.
״תתלבשי, הולכים לבית החולים, מיה ביקשה בקשה אחרונה, וזה לראות אותך.״ היא אמרה וייצאה מהחדר.

מיה ביקשה לראות אותי...? מה קרה לה? זה הדבר שהעיר אותי ולכן התלבשתי במהירות, זרקתי על עצמי מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה גדולה, נעלתי את הוואנס השחורות והלכתי לצחצח שיניים במהירות.

לא היה לי זמן לכלום, לקחתי את הפלאפון, וייצאתי עם אמא לעבר המכונית, שם יישבתי על ידה, חגרתי חגורת בטיחות והיא התחילה לנסוע.
סידרתי את השיער וחשבתי, מה כבר יכול לקרות?

אמא חנתה בחניון של בית החולים, ואני מיד ירדתי מהמכונית, אמא מאחוריי נועלת את המכונית.

ביחד, נכנסנו לבית החולים היישר לחדר של מיה, כי מסתבר שהיא ידעה והיא דיברה עם אמא של מיה לפני.

כשהגענו לחדר שלה, ראיתי את דמותה, את גופה, היא הייתה חלשה מתמיד, אמא שלה הייתה לצידה.
״מיה.״ אמרתי ואמא שלה הסתובבה, פינתה לי את המקום וייצאה החוצה, שם היא דיברה עם אמא מחוץ לדלת.

התיישבתי על ידה, ״מיה אל תוותרי, תהיי חזקה.״ דמעות התחילו לרדת מעיניי.
היא הביטה בי, ״אני לא יכולה... הסרטן עומד לנצח במלחמה הזאת, את האדם האחרון שרציתי לראות, תודה ששמת לב אליי בפעם הראשונה, אני מודה לך, אני אוהבת ומעריכה אותך ניקול בלנסון.״ היא אמרה בקול חלוש, ועצמה את עיניה, חיבקתי אותה, הרגשתי את החזה שלה עולה ויורד עד שלא הרגשתי אותו בכלל.

ואז המכשיר של הלב התחיל לצפצף, הרופאים פינו אותי ממנה והוציאו אותי לבחוץ.

הרופא הבכיר ייצא וקבע.
״שעת המוות, שש בבוקר, העשרים ושתיים ביולי 2015.״

נותר עוד תאריך אחד.