בובה על חוט- לוק המינגס.

פרק 4

*ערוך*

•••

נכנסתי לשיעור היסטוריה, התפוצץ לי הראש, והרגשתי איך הדם זורם בעורקיי ברתיחה ענקית.

היה לי ממש חם למרות שהמזגן בכיתה פעל על קור.
הרגשתי חמה מתמיד.

המורה התחיל לדבר, למרות שאהבתי נורא את השיעור, לא הצלחתי בשום פנים ואופן להתרכז.

המורה המשיך לדבר ולדבר, ואף אחד מהכיתה לא הקשיב לו. כולם היו עסוקים במכשירים שלהם המכונים ׳פלאפונים׳. כל אחד היה תקוע בחרא אחר בפלאפון שלו, או שהוא צפה בסרטון, היה בפייסבוק, אינסטגרם, סנאפצאט או שהיה בוואצאפ ובהודעות הרגילות.
זה כאילו היה נדמה שרוב חייהם של חלק מין האנשים היו בנויים סביב האפליקציות האלה, שרוב חייהם הם במדיה החברתית, מה שלא טוב, כי אנחנו צריכים להיות בעולם שלנו, להתחיל לדבר עם אנשים פנים מול פנים ולא מול מסך הפלאפון.

כשנגמרו השעתיים הראשונות, ייצאתי לבחוץ עם התיק והלכתי ללוקר שלי, שמתי שם את ספריי מתמטיקה והכנסתי לתיק את ספר ספרות.

לא הייתי ילדה שאוהבת ספרות, כל הסיפורים שם... שעממו אותי. אני יודעת שספרות והיסטוריה על אותו עיקרון, אבל בהיסטוריה אני שומעת סיפורים עם מלחמות ועוד הרבה דברים אמיתיים על המדינה שלי, מה שיותר מעניין מאשר ספרות, למרות שזה גם ככה אבל עם שירת ימי הביניים שבקושי מעניינת אותי.
כשנשמע הצלצול להיכנס לכיתות, נכנסתי, שיעור ספרות היה מעורבב עם כיתות י'ב, כמו כן, גם שיעור דרמה ומוזיקה.

אני הייתי רק בדרמה ובספרות, ככה שזה מתחבר, אנחנו לפעמים עושים הצגות מהסיפורים שבספרות.

מישהו התיישב לידי, סובבתי את ראשי ונתתי צווחה קטנה. צווחה מאושרת.
"קאל!!"
"היי ניק." הוא אמר, ובתבוסה הוא חיבק אותי.
עד שהרגיש את המצח שלי בוער לו באוזן.

"את בסדר? ניקול יש לך חום." הוא אמר בפנים מודאגות, "אני יודעת." מלמלתי והרכנתי את ראשי.
הוא לקח אותי בידו, כשהתיק שלי עדיין על כתפיי, הוא דיבר עם המורה ואמר לה שיש לי חום והוא לוקח אותי לאחות, היא הביטה בדאגה והנהנה לעברו, בדיוק כשיצאנו, לוק נכנס, מביט בי כמה שניות ואז נכנס לכיתה, "מה זה היה?!"
"אני לא יודעת קאל." אמרתי, והוא הוביל אותי לרופאה, שקיבלה את פניי בחום ובחיוך רחב.