אשטון הסתכל עליי מחויך, כנראה שמח לשמוע על הבשורה שאני מאושרת.
התיישבתי בחזרה על המיטה כאשר ואשטון סגר את הדלת אחריו והתיישב על ידי, מסתכל על הקיר.
״מה קורה ניקול?״ הוא שאל והסתכלתי עליו מבולבלת, הוא לא שאל שאלה דומה לזאת לפני רגע? ״אני בסדר.״ עניתי לו, והייתה לי צביטה בלב. אני משקרת לאשטון. זה לא בסדר.
אחרי שהרבה זמן לא ראיתי אותו, אני משקרת לו.
״הבנים למטה.״ הוא אמר לפתע, עוזב את השאלה ששאל לפני רגע, היה לו מבט חושב.
אני תוהה על מה הוא חושב.
״אתה רוצה ללכת לקרוא להם?״ שאלתי אותו, ואז הוא הסתכל עליי וחייך, ״בשמחה.״ אמר, הוא קם מהמיטה, פתח את הדלת וירד במהירות ללמטה, לקרוא לבנים.
האמת לפגוש את לוק קצת מלחיצה אותי, אבל אני חושבת שאני אסתדר, זה בסך הכל לוק, לא אהוב ליבי הנצחי, אני חושבת, למרות שעדיין יש לי רגשות אליו.
כעבור מספר דקות הבנים נכנסו, מייקל ראשון, ברגע שראה אותי יושבת על המיטה, הוא קפץ עליי בחיבוק. בחיי הילד הזה כמו חתלתול.
מיד אחריו קאלום נכנס וצחק כאשר ראה את מייקל עליי ומיהר להוריד אותו ממני ולשבת ביננו, ביני- החברה הכי טובה שלו, לבין מייקל- החבר שלו.
אשטון נכנס אחר כך ואז הוא הסתכל מאחורי ונאנח.
״בוא לוק, כנס. ניקול לא נושכת.״ אשטון אמר ואז לוק נכנס, סוגר אחריו את הדלת.
ואז עיניו פגשו בשלי והוא חייך חיוך טהור.
ובאותו הרגע לא היה לי אכפת ממייקל, אשטון וקאלום.
אני קמתי במהירות וחיבקתי את לוק, שבהתחלה היה מופתע וחיבק אותי בחזרה.
הבנים השמיעו קולות ברקע וציחקקו מעט.
אבל ברגע שהרמתי את ראשי והסתכלתי על לוק בעיניים בוהקות, נישקתי אותו והם השתתקו.
אני חייבת להגיד- התגעגעתי לשפתיים שלו.
התנתקתי מהנשיקה וקברתי את פנייה בחזה שלו, זה היה כל כך מביך.
״ניקול.״ שמעתי את לוק לוחש לאוזני, שנייה לאחר מכן היו קולות פסיעות וסגירת דלת.
התרחקתי מלוק והסתכלתי סביבי, הבנים יצאו כדי לתת לנו לדבר, הסתכלתי על לוק וחייכתי חיוך קלוש.
״ניקול, אני אוהב אותך.״ לוק אמר בהחלטיות והסתכלתי עליו, ״את אוהבת אותי בחזרה?״ הוא שאל.
זאת השאלה הכי כואבת שאפשר לשאול מכיוון שחלק יגידו לא וחלק יגידו, אז אני אמרתי, ״כן לוק, אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי.״ הרגשתי שלמה עם עצמי כשאמרתי לו את זה.
״אז חזרנו להיות זוג?״ שאלתי אותו, והוא הנהן, מחייך חיוך גדול, רואים שזה עושה אותו מאושר.
הלכתי לדלת ופתחתי אותה, מגלה את אשטון, קאלום ומייקל מצוטטים לנו, היה להם פרצוף מבוהל מעט אבל כשראו כשהתחלתי לצחוק הם נרגעו.
ייצאתי מהחדר ויירדתי במדרגות, אבא היה במטבח עם אמא, הם הכינו ארוחת צהריים, דילן ישב על הכיסא בשולחן האוכל, וכשהרים את ראשו ראה אותי כשחיוך מרוח לי הפנים.
הוא הסתכל מאחוריי ועשה שלום עם היד, כנראה לבנים, לא הסתובבתי לראות כי אז הרגשתי זוג ידיים מחבקות אותי.
דילן הסתכל בהפתעה, ״חזרתם?״ הוא שאל, אבא ואמא חדלו מעיסוקיהם והסתכלו עלינו, ״כן.״ אישרתי לו.
הבנים כבר הספיקו להתיישב על ידו, לוק נישק את ראשי.
כל זה היה יותר מידי מושלם, ונהדר, אי אפשר שבחיים הכל יהיה מושלם, תמיד יגיע הפרט הקטן והשולי הזה שיהרוס את כל זה.
והפרט הקטן והשולי הזה שלי הגיע, להרוס את זה.
כאבים תקפו אותי בחזה שוב, דקירות בלב שגרמו לי לשבת במהירות על הרצפה.
״ניקול, הכל בסדר?״ אמא שאלה, קולה מעומעם.
ראיתי שבעה דמויות, צללים. היד שלי הייתה על הלב, ואז הייתה על הרצפה.
בהתחלה ראיתי שחור, עד שפתחתי עיניים וראיתי שבעה אנשים עומדים סביב ילדה.
נערה.
אני.
״תתקשרו לאמבולנס.״ אבא אמר במהירות , ״אני מתקשר.״ דילן אמר, ואז כעבור רגע ענו לו.
במשך כמה דקות אמא ישבה על הכיסא ולוק היה על ידי, וברגע שנשמע קול אמבולנס, אבא מיהר לפתוח להם את הדלת.
הרימו אותי על אלונקה ורצו אל האמבולנס, לוק היה זה שהלך איתי.
הלכתי אחריהם ועליתי איתם על האמבולנס.
האמבולנס במהירות הגיע לבית החולים, כשהסתכלתי בחלון מאחור ראיתי את המכונית שלנו, ואז את המכונית של הבנים, קרוב לוודאי הרכב הפרטי השחור שלהם.
הורידו אותי עם האלונקה ונכנסו יחד איתי במהירות לבית החולים, לוק נשאר מאחור, ואז הנוף השתנה.
הייתי שוב באותו המקום, כשפגשתי לראשונה את לוסי, ג'קסון ואז את מיה.
ובלי שום התראה, ראיתי את אחותי, לוסי, צועדת לעברי, מבט עצוב על פניה.
ידעתי שכאן אם משהו נמשך כדקה, בעולם האמיתי עברה שעה.
אז קרוב לוודאי שכבר הכניסו אותי לטיפול נמרץ כדי לבדוק מה יש לי.
״היי ניקול, לא ציפיתי שניפגש כך שוב.״ לוסי אמרה וחיבקה אותי, אחר כך הובילה אותי לספסל שם ישבנו ביחד.
״הם לקחו אותך לטיפול נמרץ, אך הם לא מצאו את מה שהם חיפשו, שזה אומר הם לא יודעים מה קורה לך, הם הבינו מאבא ואמא שהיה לך דקירות בלב וכאבים בחזה, הם לא מוצאים את הסיבה לכך, הם ישאירו אותך כמה ימים בבית החולים.״ לוסי אמרה, והסתכלה עליי בזמן שהסתכלתי עליה, דמעות מתחילות לרדת במורד לחיי.
״את אולי יודעת מה יש לי?״ שאלתי את לוסי בקול חנוק מדמעות, ״כן.״ היא אמרה.
״את יכולה לספר לי?״ מחקתי את הדמעות החדשות שירדו, לוסי נאנחה, ״לא.״ היא אמרה.
ואני הבנתי אותה, היא לא יכולה להגיד לי את זה, כנראה שזה משהו שאני אדע בעתיד.
״את צריכה עכשיו לחזור, להתראות ניקול.״ היא אמרה והקול שלה התעמעם.
לא אהבתי את המעברים החדים האלה, בין העולם הרוחני לעולם הפיזי.
פתחתי את עיני, מהשחור של עיניים עצומות, ונתקלתי בזוג עיניים כחולות.
״ניקול.״ לוק אמר ונישק את ראשי.
״קצת דאגתי לך.״ הוא אמר והרמתי אליו גבה.
״קצת?״ שאלתי והוא צחק ואמר, ״קצת הרבה.״ ואז הגניב נשיקה על שפתיי, וייצא כדי להניח לרופא לבדוק אותי ולומר את כל מה שאחותי הקטנה והמתה אמרה לי לפני דקה.
וככה העברתי את היום שלי בבית חולים, עם המשפחה שלי, ועם לוק, אשטון, קאלום ומייקל שלא הפסיקו לגרום לי לצחוק.
כעבור כמה שעות הם היו כבר צריכים ללכת, אותי כבר העבירו לחדר פרטי והוסיפו אליו מיטה, שבהתחלה לא הבנתי עד שראיתי את לוק נכנס ומחייך אליי.
״נראה לך שאני אשאיר אותך לבד שוב?״
YOU ARE READING
בובה על חוט- לוק המינגס.
Fanfictionניקול בלנסון, תלמידת כיתה י׳א, בת 16 כאשר היא פוגשת בלוק המינגס, הילד הרע של הבית ספר. לפני שנה ניקול הגיעה לבית ספר בתור ילדה חדשה והתחברה מיד עם קאלום הוד, ניקול לא ידעה שתהפוך לבובה של חוט של לוק, ניקול בחיים לא ניחשה, שכל החיים שלה היא הייתה בוב...
