הפנים שלה

פרק 39/ רובי

29.11.2024

יום שישי

רובי

לא הצלחתי לעצום עין כל הלילה. לחלוק את המיטה שלי עם אלי שמילמלה לי באוזן ובעטה בי לא עזר, אבל זאת לא הייתה הסיבה שלא נרדמתי, אלא המבט של ריקי כשהוא אמר בלי לקחת אוויר 'אני. איתך. סיימתי.' הוא התכוון לזה. ראיתי את זה בעיניים שלו. הכאבתי לו, פגעתי בו. אחרי שהוא הלך בלי להסתכל לאחור נשארנו אני אלי ודני. דני שטפה אותי טוב טוב, סיפרה לי בדיוק מה קרה במסיבה של טראוויס, איך ריקי לא הפסיק לנסות לשמור על סיידי, איך מייסון ניסה לנצל אותה ואיך ריקי עצר את זה. מה קרה לי? למה חשבתי אחרת? אני מכירה את ריקי, הוא לא יעשה רע לאף אדם שאכפת לו ממנו. הדאגה שלי אליו עיוורה אותי. כל כך נבהלתי שהוא מאבד את זה כשראיתי את מייסון. פחדתי שרפאל נכנס לו מתחת לעור והתחיל לשנות לאט ובזהירות את הדי אן איי שלו. ראיתי את זה בעיניים שלי בהלוואין שהוא חנק את בן בלי לעצור, בלי לחשוב על ההשלכות, וחשבתי שזה מה שקרה גם הפעם. ראיתי איך הוא הסתכל בקנאה על מייסון וסיידי, הוא לא הסיר מהם את המבט שלו, הייתי בטוחה שזה זה, שהוא איבד את זה בגלל הקנאה שלו לסיידי, שהוא שיחרר כל רסן. הפרשנות שלי לא רק הייתה פזיזה ומטומטמת, היא פגעה בריקי. כל כך דאגתי שבלהט הרגע סיפרתי לדני מה שריקי ניסה כל כך לשמור מהמשפחה שלו, שהוא עובד אצל רפאל, ולא בשטיפת כלים. רציתי לספר לדני כדי שהיא תעצור את זה, תתערב, תערב את מי שצריך כדי שזה יפסק, וזה היה על חשבון האמון של ריקי בי. טעיתי, ואני לא יודעת מה המחיר של הטעות הזאת, אבל כנראה מחיר יקר.

...

לא הצלחתי לאכול כלום, לא היה לי אומץ להסתכל על אלי שישבה מולי ואכלה את סנדוויץ' ריבה וחמאת בוטנים שהיא הכינה לעצמה. אתמול כל כך כעסתי על זה שהיא עושה פרצופים ומגלה לכולם מה מצב הקלפים שלנו במשחק פוקר ששיחקנו, ששכחתי לתת לה קרדיט שהיא יודעת לקרוא סיטואציות, שהיא ניסתה לעצור אותי אתמול כי היא ידעה שאני אתחרט. חשבתי שאני רואה את הדברים בבהירות, אבל אלי ראתה אותם ביותר בהירות, היא ידעה מי ריקי, היא ידעה מה שאני שכחתי לזכור מרוב דאגה וכעס.

"את בטוחה שאת לא רוצה לאכול?" אלי שאלה אותי בין הביסים שלה ונענעתי את הראש בלי להסתכל עליה. "את חושבת שסיידי בסדר?"

"לא אכפת לי" הודיתי באמת. כעסתי עליה. לא אהבתי שהיא באה פתאום באמצע החג, לא אהבתי שהיא גנבה את כל התשומת לב מריקי ואחיות שלו, ולא אהבתי את המבט של ריקי שהוא הסתכל עליה. נייט התקשר אלי אתמול באמצע הסרט שאני ואלי שמנו, הוא אמר שסיידי התקשרה אליו נסערת, בוכה ושיכורה ומילמלה כל מיני דברים על זה שריקי פגע בה, 'למה הוא אמר שזה בסדר?', כמו שנייט ציטט אותה. אני ונייט ניסינו להבין למה היא התכוונה כי היא ניתקה לו את השיחה באמצע והוא לא הצליח להבין ממנה. שמעתי בקול של נייט כמה מבוהל הוא, כמה הוא דואג לאחותו. הוא יצא מהבית מיד אחרי השיחה שלה ונסע ישירות לפה. אני יודעת שנייט אמר לריקי שהוא חדשות רעות, וכנראה שגם הסכמתי איתו לפני ששמעתי מדני מה באמת קרה אתמול, אבל עכשיו אני חושבת שנייט ואני טעינו, סיידי היא החדשות הרעות.

"בוקר" מייסון יצא מהחדר שלו. בעצם הוא החדשות הרעות. הסתכלתי על השעון והשעה הייתה כבר 14. זה לא היה בוקר. האף שלו היה נפוח עם דם יבש והיו לו עיגולים סגולים כהים מתחת לעיניים, זה היה נראה הרבה יותר גרוע היום.

"איך הפרצוף?" שאלתי בזלזול.

"ממ.." הוא אמר תוך כדי שהוא מתחיל להרכיב לו סנדוויץ'. "עד עכשיו לא הבנתי מה היה לו דחוף להתנפל עלי ככה".

"לא הבנת?!" שאלתי בכעס וראיתי איך אלי מתקשה לבלוע את הביס שהיא לקחה מהסנדוויץ'. "אולי בגלל שסיממת את חברה שלו וניסית לנצל אותה?" הוא עיוות את הפרצוף שלו כאילו זה נפל עליו משום מקום.

"איזה שטויות" הוא אמר ומרח חמאת בוטנים על הלחם.

"שטויות?" שאלתי וקמתי לכיוונו, לא מבינה איך הוא יכול להיות כל כך אדיש לסיטואציה, לאיך שהוא התנהג.

"כן רובי, שטויות. היא רצתה את זה בדיוק כמוני והיא התחננה שאני אביא לה גם ממה שלקחתי, ממש לא סיממתי אותה".

"אתה צריך שיעור בהסכמה?" שאלתי והוא הסתכל עלי בזלזול

"מה?"

"שיעור בהסכמה? אם בחורה אומרת לא, זה לא. אם בחורה אומרת כן, אבל מעולפת, זה גם לא". הוא התפתל וסגר את הסנדוויץ' שלו. "כדאי שתקח אחריות ותתנצל". אמרתי בחריקת שיניים.

"סיידי בסדר, ריקי בסדר, אם לא שמת לב היחיד שלא בסדר זה אני" הוא הצביע על הפרצוף שלו. "אבל את כל כך עסוקה בלהגן על ריקי שלך שמה זה משנה אם הוא שבר לי את האף, או פוצץ לי את הפרצוף?" אם היה לו מושג כמה הוא טועה. הרגשתי שנהיה לי חם בפנים ושהנשימות שלי מתקצרות.

"הטעות הייתה שהגנת עליך מטומטם אחד! שחשבתי שריקי היה חבר לא טוב למרות שאתה התנהגת כמו אחד כזה!! למה בכלל היית צריך להתחיל איתה?! סתם להוציא לו את העיניים!?"

"אוי תסתמי, הוא אמר שזה בסדר". מה? למה הוא אמר שזה בסדר? באמת לא אכפת לו? הייתי בטוחה שזה הפריע לו. זה ממש מוזר שהוא אמר שזה בסדר. 'למה הוא אמר שזה בסדר?' נזכרתי שוב במה שנייט אמר שסיידי אמרה לו בבכי. היא שמעה את זה? זה היה לידה שהוא אמר לו שזה בסדר? בגלל זה היא נפגעה?

"לכי תזדייני רובי" מייסון צעק עלי והוציא אותי מהבועה שלי כשהוא הלך לחדר שלו.

"תחזור לניו יורק!!" צעקתי אחריו תוך כדי שהוא טרק חזק את הדלת לחדר. התיישבתי שוב ליד אלי שעזבה את הסנדוויץ' שלה והסתכלה עלי. היא תפסה לי את היד ורק שהיא עשתה את זה שמתי לב שאני רועדת. שיחזור לניו יורק, שישאיר אותי שוב לבד. מה כבר יש לי בחיים? מי כבר יש לי בחיים? החברות שלי עם ריקי הייתה הדבר הכי משמעותי שהיה לי. אבל לעומת זאת, זה לא הדבר הכי משמעותי לריקי. יש לו 4 אחים, 2 הורים, עשרות חברים, יש לו את סיידי ויש לו אפילו את מאט. מה לי יש? אמא, אלי וחתול. הוא יכול להרשות לעצמו לנתק אותי מהחיים שלו, יש מי שימלא את הנפח הזה, אני יודעת את זה, תמיד ידעתי את זה. תמיד פחדתי מהיום הזה, תמיד ידעתי שהאפשרות קיימת. אבל המחשבה על חיים בלי ריקי, זה מה שגרם לי לרעוד, זה מה שהביא למועקה בגרון שלי. איך עשיתי את זה? איך פגעתי בו ככה? איך הפרתי את האמון בנינו בצורה הזאת? מה חשבתי לעצמי? למה נתתי לדאגה והפחד עליו לעוור אותי ככה? למה נתתי לקנאה שהרגשתי כלפי איך שהוא הסתכל על סיידי להציף אותי ככה? לגרום לי להיות כל כך מרירה וכועסת?

"איך אני מתקנת את זה?" שאלתי את אלי שחיבקה אותי.