מאט
לא עשיתי יותר מדי היום, אבל הרגשתי כל כך עייף ומצאתי את עצמי מנמם מול הטלוויזיה. יותר מוקדם הצעתי לסיידי לבוא איתי ועם בטהובן לטיול באגמים, להפתעתי היא הסכימה. לא הצלחנו לשכנע גם את נייט להצטרף, בסופ"ש הוא אהב להיות עם רובי. לא ראיתי אותו כמעט בזמן האחרון, כל רגע פנוי הוא הקדיש לה. לא ידעתי אם להיעלב או לשמוח בשבילו והאמת שדי הופתעתי שעד שסיידי מוכנה לצאת מהבית הוא לא ממהר להצטרף, נראה לי שהוא עדיין קצת כועס עליה. היה נחמד עם סיידי, היא נראתה קצת יותר טוב ויותר מעודדת, אולי באמת השיחה שלי איתה עזרה לה איכשהו. עדכנתי אותה לגבי אלי, סיפרתי לה איך אלי כעסה עלי ששאלתי אותה על הציור ועל זה שמאז היא לא ממש מדברת איתי. את סיידי זה החשיד, אבל לי זה עשה בעיקר רע בלב. בחיים לא ראיתי את אלי כועסת, בטח לא עלי ופתאום לקבל ממנה כתף קרה היה כל כך מוזר ובעיקר מדכא. ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים, להתנצל או לנסות להבין מה אני יכול לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו, אבל היא לא הפסיקה להתחמק ממני. לא רציתי ללחוץ עליה אבל גם התגעגעתי לחיוך שלה, בעיקר לחיוך שלה בשבילי. סיידי הציעה שאני אצא מהראש של עצמי ואציע לה פשוט לצאת איתי, בלי לדאוג יותר מקלסי או לדאוג שאני לא אהיה מספיק טוב בשבילה. זה היה מוזר לשמוע את זה מסיידי, היא די קלעה למה שהרגשתי וממה חששתי בלי שממש אמרתי את זה בקול והעצה הזאת הייתה.. רציונלית, אולי אפילו בוגרת? והאמת שחשבתי שהיא צודקת, שאולי כדאי שאני אפסיק להילחם בעצמי ובמחשבות שלי ואעשה את מה שאני רוצה לעשות. להיות איתה. אבל איך אני אציע לה לצאת אחרי שראיתי איך לייטון מציע לה לבוא איתו לנשף ואחרי שהיא הסכימה? הוא היה נראה כל כך נרגש מזה שהיא הסכימה, ובצדק. קינאתי שהוא זכה לקבל ממנה חיוך ושהוא יכול לבלות איתה, הייתי צריך להקדים אותו ולהציע לה, מעניין אם היא הייתה מסכימה, על פניו הייתה לי תחושה שכן, אבל אחרי השבוע האחרון וההתעלמויות שלה ממני, אני כבר לא בטוח.
רעש של דפיקות בדלת הסיחו אותי מעצמי ומהמחשבות שלי. הרמתי את הראש מהספה וניסיתי להבין אם הדפיקות הם באמת דפיקות מהדלת שלנו. מי כבר יכול לבוא עכשיו? אבא שלי יצא יותר מוקדם אז זה בטח לא מישהו שהוא הזמין, אז מי כבר יכול לצוץ פה? ועוד בשבת בערב? קמתי מהספה ופתחתי את הדלת. ריקי עמד שם מתנשף ועם מבט נואש.
"ריקי? מה קרה? מה אתה עושה פה?" שאלתי. למה הוא לא הרים טלפון? זה היה משונה. אולי פיספסתי שיחה?
"אני צריך עזרה" הוא אמר.
...
ישבנו בסלון והוצאתי כמה עוגיות וחטיפים שהיו המזון העיקרי אצלנו בבית, אבל ריקי לא נגע בכלום. הוא סיפר לי על הבלאגן שהוא נכנס אליו. הוא סיפר לי על אח שלו שלא היה לי מושג שבכלל חולה, על זה שהוא והמשפחה שלו היו צריכים כסף ועל זה שהוא ניסה לנצל הזדמנות של מכירת סמים כדי לפרנס את הטיפולים הביולוגיים שלו. הוא גם סיפר לי בהקשר הזה שאח שלו עבר להיות מטופל אצל אבא שלי ושאבא שלי דאג לסבסוד מהבית חולים. ידעתי מספיק טוב כדי להבין שלא היה שום סבסוד לטיפול, אם בית החולים לא אישר את זה בהתחלה אז לא היה מה שאבא שלי יכול לעשות בנושא. אבל אני מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שה"סבסוד" יצא מהכיס האישי שלו. לא אמרתי את זה לריקי כי הנחתי שאם אבא שלי לא סיפר הוא לא רצה שמישהו ידע שהוא עשה את הטובה הזאת וגם הבנתי את זה, הוא לא רצה שאף אחד ירגיש חייב. ריקי גם סיפר שהוא התחבר אלי בכוונה כדי להגיע למסיבת יומולדת של נייט בפורסט גרוב, פתאום היה ברור יותר למה הוא נעלם באותה מסיבה וגם קישרתי שריקי בטח התחבר ככה לסיידי, הוא בטוח מכר לה משהו. נייט לא טעה לגבי זה. הוא סיפר איך עשו לו אמבוש וגנבו לו את הכסף על המכירה ואיך זה התגלגל לזה שהוא עובד אצל מאפיונר. הוא סיפר על כל הדברים שהוא עשה במסגרת העבודה החדשה שלו, איך הוא פגע באנשים ועסקים, הוא אפילו סיפר לי איך רובי סיפרה הכל לאחותו ולאלי ושברה את האמון שלו. לא ידעתי מה להגיד, זה היה כל כך הרבה מידע לעבד.
"אני מצטער שאני מפיל את זה עליך, לא ידעתי לאן ללכת" הוא אמר וראיתי את היאוש בעיניים שלו.
"איך לא אמרת לי קודם?" היה הדבר היחיד שהצלחתי להגיד. יכולתי לעזור, יכולתי לעצור את זה בזמן. הוא היה נראה בהלם מהשאלה.
"לא רציתי לסבך אותך" הוא אמר. "עכשיו אין לי ברירה, אני לא מסוגל יותר מאט, אני לא יכול יותר, אני מרגיש שאני מאבד את עצמי, אני לא יכול לחשוב כמה אכזבה אמא שלי תרגיש אם היא תדע שאני פוגע באנשים, אני לא מסוגל, ואם אני אעלם לרפאל אני פוחד שהוא יבוא לרדוף אותי, שהוא יפגע באחיות שלי או בתיאו". הוא אמר והעיניים שלו נצצו מדמעות כשהוא הזכיר את האחים שלו.
"בכמה כסף מדובר?" שאלתי והוא התקפל בחוסר נוחות.
"10 אלף" הוא אמר.
"אוקי, נלך לבנק בשני ונוציא את הכסף" אמרתי והוא הסתכל עלי המום.
"מה?"
"אני אביא לך את הכסף"
"אתה תעשה את זה?"
"כן ריקי" אמרתי והוא שם את היד על הפנים שלו.
"למה? למה שתעשה את זה? עכשיו שאתה יודע שהתחברתי איתך רק מאינטרס אישי ואחרי כל הדברים המזעזעים שסיפרתי לך שעשיתי בחודשים האחרונים? למה שתעשה את זה? למה שתרצה לעזור לי?"
"למה? כי אנחנו הגברים צריכים לעזור אחד לשני בעולם המטריאכלי של היום" ציטטתי אותו מהיום הראשון שנפגשנו כשאני שאלתי אותו בדיוק את אותה השאלה. הוא הסתכל עלי המום. "ריקי" אמרתי כי הוא היה כל כך שקוע בהלם ורציתי שהוא יתרכז. "אתה חבר שלי". אמרתי והפנים שלו נשברו. זאת לא הייתה החלטה קשה בשבילי. רציתי לעזור לו. נזכרתי ביום שישבנו מחוץ לבית של אלי אחרי ששברתי לפורטר את האף והשהו אותי מבית ספר. נזכרתי איך הוא אמר לי שאני צריך להיות רופא, שהוא אמר לי לא להתלכלך ולא לפגוע בעתיד שלי, שהוא ביקש שאני השאיר את הליכלוך בשבילו, כי יש לי מה להציע לעולם. צחקתי עליו שהוא מדבר כמו מאפיונר והוא אמר לי שאולי הוא באמת מאפיונר. אבל האמת היא, שגם לריקי יש מה להציע לעולם, הוא טוב ואכפת לו מהאנשים שהוא אוהב, בסופו של דבר לא בגלל זה הכל קרה? כי אכפת לו מאח שלו והוא היה מוכן לסכן את העתיד שלו בשבילו?
"מאט, אתה טוב מדי לעולם הזה" הוא אמר וצחקתי.
"אתה דרמטי". אמרתי לו.
"אני אחזיר לך הכל" הוא אמר בקול צרוד מהתרגשות והכרת תודה.
"אני יודע" אמרתי והוא חיבק אותי.
YOU ARE READING
הפנים שלה
Romanceמת'יו סאליבן רוצה לעבור את השנה האחרונה בתיכון החדש בלי שישימו לב אליו, הוא רוצה להסתתר בצל. הספיקה לו השנה החולפת בה הוא ספג איומים, בריונות וחווה טראומה שטילטלה את עולמו. עכשיו זה הזמן שלו שיעזבו אותו בשקט. זה הזמן שלו לנסות להירפא ולהתקדם קדימה...
