6.10.2024
יום ראשון
ריקי:
"אני לא חושבת שהיא התאבדה" הרמתי גבה בהפתעה. הפתיע אותי שזה מה שהיא חושבת, שקלסי לא התאבדה, כשמאט סיפר לנו את הסיפור לא היה יותר מדי מקום לספק. אבל יותר הפתיע אותי שהיא משתפת אותי בזה. הסתכלתי עליה והיא נראתה לי פתאום כמו ילדה אבודה. כשפגשתי אותה בשישי בערב היא נראתה לי כל כך שונה. היא הייתה בטוחה בעצמה, היא הייתה בשליטה מוחלטת והיא נתפסה בעיני חזקה ועוצמתית. אבל עכשיו שישבתי מולה על הבטונדות במגרש כדורסל, היא נראתה בחורה צעירה, עייפה וחסרת אונים.
"למה את חושבת ככה?"
"כי היא התקשרה אלי באותו ערב לפני שזה קרה"
"מה היא אמרה?"
"היא הייתה עצובה, היא אמרה משהו על זה שהיא ומאט צריכים להיפרד, אבל היא לא נשמעה על הקצה, או לא יודעת איך מישהו אמור להישמע לפני שהוא מתאבד, אבל היא אמרה שהיא בדרך אלי, למה שהיא תתקשר אלי אם היא תיכננה להתאבד? למה שהיא תבקש לבוא אלי?" היא נראתה מבולבלת והלב שלי לא עמד בזה, כיביתי את הסיגריה שלי וחיבקתי אותה, היא התמסרה והניחה את הראש שלה על החזה שלי.
"מאז אני חולמת כל לילה שאני הבאה בתור, שמישהו רצח אותה ושהוא מתכנן לרצוח גם אותי" היא אמרה מבוהלת מתוך החיבוק.
"אמרת למישהו?" היא הרימה את הראש והסתכלה עלי.
"על החלומות?"
"לא, על זה שאת חושבת שהיא לא התאבדה"
"רק לשוטרים" היא אמרה באנחה. "הם לא עשו עם זה כלום" בטח שהם לא עשו עם זה כלום, למה לטרוח ולתפוס את הרעים שאפשר לסגור את התיק ולהמשיך לגרבץ בניידת? אלוהים כמה אני שונא שוטרים.
"אמרת למאט?"
"למה? כדי לחטט לו בצלקות? אני מעדיפה לא לעשות לו את זה" הינהנתי בהבנה. היא הסתכלה עלי והוציאה גיחוך. "אני לא יודעת אפילו למה סיפרתי לך את זה"
"כדי שאני אארגן אותך" קרצתי לה
"אולי?" היא חייכה חיוך עצוב. "אני מצטערת שנפלתי עליך ככה"
"נפלת עלי? מה פתאום נפלת עלי. רק צצת לי בפתח הבית כמו סטוקרית חולת נפש"
"ועוד שיש לך חרא משלך להתעסק בו.."
"יהיה בסדר" אמרתי בלי להיות בטוח כמה אני באמת מאמין לזה.
"בכלל לא שאלתי אותך איך אתה מרגיש" היא סימנה לי על הראש.
"זה בסדר, תודה שוב על זה שעצרת אותם מלהתקשר לאמבולנס, אם שוטרים היו מתחקרים אותי בבית חולים, רפאל היה תולה אותי" אמרתי וישר התחרטתי.
"רפאל זה הבוס?" העיניים שלה נדלקו.
"סיידי, אל תחפשי אותו ואל תתקרבי אליו" אמרתי בקול מזהיר והיא ביטלה אותי עם היד שלה.
YOU ARE READING
הפנים שלה
Romanceמת'יו סאליבן רוצה לעבור את השנה האחרונה בתיכון החדש בלי שישימו לב אליו, הוא רוצה להסתתר בצל. הספיקה לו השנה החולפת בה הוא ספג איומים, בריונות וחווה טראומה שטילטלה את עולמו. עכשיו זה הזמן שלו שיעזבו אותו בשקט. זה הזמן שלו לנסות להירפא ולהתקדם קדימה...
