הפנים שלה

פרק 63/ מאט

מאט:

ישבתי ליד נייט בסלון בבית שלו. הוא היה כמו רוח רפאים. הוא לא דיבר, לא אכל ולא ישן. גם ההורים שלו היו במצב דומה. אתמול נסענו עד פורטלנד לחפש אותה. דאגנו שהמשטרה המקומית מפיצה את התמונות שלה, של ריקי ושל אחותו גם בערים הסמוכות למקרה והם כבר לא בעיר. רובי סיפרה לי שג'יידן אח של לייטון גילה כל מיני פרטים חשובים. הוא פרץ למחשבים של המשטרה והצליח להוציא את החקירה של השוטרים. מסתבר שהייתה עדות שהם בחיים ושהם לקחו רכב של קרוב משפחה של ריקי. אבל לא הצלחתי להבין למה אם הם בחיים הם לא יצרו קשר. סיידי עשתה את זה פעם, נעלמה בלי להגיד לאף אחד ולא עשתה חשבון אם דואגים לה או לא. אבל ריקי ואחותו? זה היה משונה מדי. ועם זה לא מספיק, אז אתמול גם רובי נעלמה. לא ידעו לאן, וזה היה באמצע המשמרת בבית קפה שלה. היה ברור שיש קשר בין המקרים אבל אף אחד לא ידע לשים את האצבע על למה. אבא שלי היה צמוד לאדה אמא של רובי. הוא אפילו הלך לישון אצלה אתמול כדי שהיא לא תהיה לבד. היום אח של רובי כבר הגיע לוורצ'סטר, אבל אבא שלי עדיין לא שיחרר מאדה. הוא ממש דאג לה ולרובי. והאמת? גם אני.

השתדלתי לעשות כל מה שאפשרי בשביל נייט. הייתי בקשר צמוד עם ג'יידן כדי להתעדכן אם יש משהו חדש, הייתי דואג להביא אוכל, אם כי היה מלא אנשים שדאגו להם לאוכל, אבל ידעתי בדיוק מה נייט אוהב וקיוויתי שזה יעזור לי לשכנע אותו לאכול. ישנתי אצלו ועזרתי במטלות הבית שלהם. החזקתי את עצמי, אבל רציתי להתפרק. דאגתי לחברים שלי, רציתי שהם יהיו בבית שלהם. לא רק סיידי, גם רובי וריקי. פחדתי שקרה להם משהו רע, פחדתי שהם מתים. ידעתי שריקי הסתבך עם העולם התחתון בעיר, אבל חשבתי שהוא הצליח לפתור את זה אחרי שהוא פנה אלי. רציתי פתאום את אמא שלי. זה כמעט אף פעם לא קרה לי, זה קרה האמת רק פעם אחת אחרי שקלסי נרצחה שהרגשתי חסך, אבל הרגשתי די דומה עכשיו. אומנם אבא שלי היה כל כך הרבה בשבילי, אבל כנראה שיש רגעים מסוימים שהייתי צריך אותה. גם אם לא הכרתי אותה או זכרתי אותה יותר מדי. אבל רציתי חיבוק שלה, רציתי נחמה. רציתי שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר. אומנם הזכרתי לעצמי שזה התפקיד שלי עכשיו, שנייט צריך אותי, שארין וקרייג צריכים אותי, אבל רציתי שמישהו יגיד את זה גם לי. רציתי את אלי. רציתי את החיבוק שלה ואת החום שלה. היה בה משהו כל כך מנחם ורך ונעים והתגעגעתי אליה. שנאתי אותה על זה שהיא שיקרה לי. רציתי להיות איתה, רציתי לאהוב אותה, אבל לא יכולתי לסמוך עליה.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה?" ניסיתי לדחוף לנייט שוב את ההמבורגר שהבאתי לו אבל הוא סימן לי שלא. הרגשתי מיואש. הטלפון של נייט צילצל אבל הוא התעלם והמשיך להתסכל על הדלת, כאילו סיידי עומדת להיכנס דרכה.

"נייט?" הרמתי את הטלפון שלו והשוטתי לו אותו, אבל הוא לא התייחס. הסתכלתי על הצג וזה היה מספר לא מזוהה. היו מתקשרים עליו המון בימים האחרונים, לראות מה קורה או להציע עזרה. אז על פניו זה לא היה מעניין, אבל זה שזה היה מספר לא מזוהה תפס את תשומת ליבי. אולי זה המשטרה מפורטלנד שהשארנו להם את הטלפון של נייט ליצירת קשר? נאנחתי ועניתי במקומו לטלפון.