פרק 91 | שיחת טלפון | לואי
כולי עטוף בחולצה של הארי. נכנסתי לתוכה, קיפלתי את הרגליים צמוד לחזה עד שהחולצה עטפה גם אותם. אני מכוסה בשמיכה עבה וכל הנשימות שלי חמות מתחת לשכבות שמעלי. כשאני עוצם את העיניים הכי חזק שאני יכול, במידה והריח של הארי מהחולצה מספיק חזק, אני עדיין יכול לדמיין שהוא לידי. אני ממש יכול להרגיש את זרועותיו סביבי, את פניו מול פני, את התלתלים הרכים שלו שמדגדגים את עורי.
בניתי לעצמי מקום בטוח מתחת לשמיכה, יחד עם הדימיון של הארי לצידי, כבר אחרי חודשיים. עברו שמונה ואין לי דבר לעשות מלבד להאחז במקום המומצא הזה. הטלפון שלי מצלצל אחרי זמן מה ואני נאנח. אין לי אף רצון לקום אל הטלפון ולדבר פעם נוספת עם נייל, זאין או ליאם. הם דואגים יותר מידי ומתקשרים לפחות פעם ביום, למרות שהם באים אלי כל ערב.
אני כמעט מוותר על לקום ולענות, אבל מחליט לא להדאיג אותם לשווא. אני מתרומם והולך באיטיות אל הטלפון שלי במטבח. המספר שמופיע על הצג לא מוכר לי ואני לא מזהה אותו משיחות קודמות. אני מרים את הטלפון ומחליק את האצבע על המסך, עונה לשיחה. "שלום?" הקול שלי שואל. לשנייה יש שקט מהצד ואני כבר משכנע את עצמי שמדובר במתיחה לפני שהוא מדבר.
"היי, לו." הלב שלי מחסיר כמה פעימות כשאני שומע את הקול של הארי. הארי התקשר אלי. הוא התקשר אלי אחרי יותר משמונה חודשים בהם אני מחכה לדעת מה שלומו. נשימה משתחררת מהפה שלי ואני בקושי מצליח ללחוש את שמו אל הטלפון מרוב כמה שהקול שלי רועד. ציפיתי שהוא יבכה, שהקול שלו יהיה חנוק, אבל הוא נשמע מאושר. נשמע שטוב לו.
"מצטער שלא התקשרתי עד עכשיו. אני מקווה שזה בסדר." השפתיים שלי נפתחות בשביל להגיב, אבל יוצא רק קול חנוק ומופתע מתוכן. בעקבות הקול קורה משהו שלא ציפיתי לו. הארי צוחק. צחוק קטן, מהוסס, כאילו הוא בעצמו לא רגיל לשמוע את הצחוק שלו. אבל זה בכל זאת צחוק אמיתי, הכי כן שהצלחתי להוציא ממנו מלפני הטיפול שלו. הארי צוחק ואני יכול להשבע שהעולם עוצר לפתע רק בשביל להקשיב לצליל המתנגן הזה.
"אני אוהב את הצחוק שלך." אלו המילים היחידות שאני מצליח להגיד. לא לשאול אותו מה שלומו, איך הוא מתקדם, כיצד הוא מרגיש. לא להגיד כמה אני מתגעגע ואוהב אותו. אף אחד מהדברים האלו לא משנה כשאני שומע את הצחוק המתוק שלו. אני כמעט יכול לראות את הסומק שבטח עולה על פניו. "כן, לא צחקתי הרבה זמן." הוא מאשר את מה ששנינו חושבים עליו. הטיפול עבד. משהו עבד, כי הוא מסוגל לצחוק ולחייך פעם נוספת, לדבר איתי בלי לנסות להתחמק.
"רציתי להודות לך. אני יודע שזה לא היה נראה ככה אחרי שהורדת אותי מהבניין, אבל תודה שהצלת אותי." ההבנה של המילים שלו מחלחלת במורד עמוד השדרה שלי. הוא רוצה לחיות. הוא מוכן להשקיע מאמץ ולהשאר בעולם הזה. הוא מודה לי על ההזדמנות שהענקתי לו. חיוך גדול נפרס על הפנים שלי. כל ההמתנה, כל החודשים האלו, היו שווים את הידיעה שהארי במצב טוב יותר. הוא רוצה בחיים שלו. "אין על מה." אני לוחש ואנחנו נופלים לשקט של כמה שניות.
"זה עזר. הטיפול עזר." הוא אומר. "לא חשבתי שזה יעזור לי, בהתחלה גם לא שיתפתי פעולה, אבל אני מרגיש בסדר עכשיו." אני שומע את ההתרגשות בקולו בבירור. "הם משחררים אותי עוד שבוע וחצי." עד שהוא אומר את המילים הבאות אני אפילו לא חושב על האפשרות. אני רק יודע שאני מאושר שהוא בסדר, ושזה מספיק בשבילי. "אתה תוכל לאסוף אותי כשאני משתחרר? הייתי רוצה לחזור לגור איתך." בפעם השנייה להיום הלב שלי מחסיר מספר פעימות. "לו? זה בסדר אם לא, אני אבין-" מרוב ההתרגשות והתדהמה אני בקושי מצליח לקטוע את דבריו ולענות. "כן!" הקול שלי נשמע נלהב וצפצפני. יופי באמת. "כאילו, אני מתכוון, אם זה מה שאתה רוצה אז בשמחה." הוא צוחק פעם נוספת, מודה לי.
"הארי?" הוא מהמהם אל הטלפון. "אני שמח שאתה מרגיש יותר טוב." הוא צוחק מעט. "אתה בוכה לואי? באמת?" הקול שלי חנוק ואני מנסה שהוא ישמע עצבני. "אני לא בוכה!" הקול שלי יוצא יותר חנוק מדמעות ממקודם, כאלו שאפילו לא שמתי לב שהתחילו לרדת. זה גורם לו לצחוק שוב, ואני מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא צחק כל-כך הרבה בשיחה איתי. "כן, אני בטוח שאתה לא." צחוק מתערבב בדמעות שלי.
כמה דפיקות נשמעות על דלת הבית ואני מרים את עיניי אליה. הבנים נכנסים לפני שאני מספיק להתקדם אליה. הם מסתכלים עלי, על הדמעות והחיוך, ואני יודע שהם מבינים לבד. רק מישהו אחד יכול להוציא ממני את התגובה הזאת, וזה הארי. "הבנים הגיעו." אני אומר אל הטלפון. הוא בשקט לשנייה לפני שהוא מבקש ממני להעביר את הטלפון לרמקול. זאין, ליאם ונייל מתקרבים במהירות אלי ואני יודע שהחיוכים שלהם כמעט ומשתווים לשלי.
"היי." הקול של הארי יציב. הם מסתכלים עלי בשמחה. "היי, הארי." ליאם אומר. "התגעגעתי אליכם." אף אחד מהם לא יודע איך להגיב ואני ממרפק את זאין בשביל שיענה. "גם אנחנו אליך. מה שלומך?" זאין דוחף אותי בחזרה. "אני מרגיש יותר טוב. משחררים אותי עוד פחות משבועיים. עומד לי להסתיים לי הזמן שיחה, אבל ניפגש כשאני אשתחרר?" "כן, בטח." נייל עונה לו. אני מוריד את השיחה מהרמקול ומקרב את הטלפון שוב אל האוזן שלי. "תודה, לו." הוא אומר ומנתק את השיחה.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
