אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-10-

טריגר: אלכוהליזם.

פרק 10 | אושר | הארי
לכל אחד - לא משנה בן כמה הוא, עם איזה צבע עור הוא נולד, באיזו מדינה, אישה או גבר, מלומד או חסר השכלה, מתבודד או חברי, עצוב או שמח - יש דברים קטנים שמשמחים אותו. מספר הדברים הזה שונה אצל כל אחד, אך לכולנו יש כאלו, נכון?
לדוגמה ריח של גשם לאחר תקופה ארוכה של חום. או שאולי כאשר שיר שאהבנו פעם ושכחנו ממנו במרוצת הזמן מתנגן לפתע ברדיו, אתם יודעים; שיר כזה שצריך להגביר ולצעוק אותו בקולי קולות. לפעמים זאת יכולה להיות ההרגשה אחרי מקלחת טובה בסופו של יום, כאשר אתה נשכב על המיטה ובוהה בתקרה במחשבה כלום ושום דבר. או שמה חיוך מבן אדם אקראי ברחוב, כזה שאתה יודע שדיברת איתו פעם בלי לדעת מתי או על מה. הרבה אנשים אוהבים ריח של דלק, ספרים חדשים או ישנים, ריח בושם של בן אדם אהוב שלא ראית הרבה זמן. לפעמים מוצאים דברים כאלו גם בחתול שקופץ לך על הרגליים לפתע בלי שקראת לו, או בחיבוק שהיית זקוק לו.
מה שאני מנסה להגיד הוא שלכולנו יש דברים כאלו. ולפעמים, במשך פעמים רבות מדי, אנחנו מתביישים בהרגשה הזאת כאילו היא דבר מה אסור. אנחנו שוכחים שכולנו חווים את זה ולכן מפחדים להודות בכך. אני אף פעם לא הבנתי למה, אבל כעת אני מבין. הלוואי ולא הייתי יודע. אני רוצה להמשיך ולאחוז בדברים הקטנים שלי קרוב אל ליבי ולחייך כל פעם שאני נתקל במקרה באחד מהם, אך זה לא אפשרי יותר. אני רוצה לתפוס שוב את לואי בין ידיי, כי הוא כל מה שהביא לי אושר.
זה בגלל הקול שלו. בגלל ההרגשה של ידו בידי. בגלל הנשיקות הקטנות שלנו שחלקנו בשעות הלילה המאוחרות, סבוכים זה בזה במיטתנו. זה בגלל החיוכים שלו והצחוק שלו, ואולי אפילו בגלל כל הריבים שלנו. כל אלו הם רק דברים מועטים מכל הסיבות שבגללן לואי היה האושר שלי. כל פעם בה הבטתי בו לא יכולתי להרגיש פחות מאשר בר מזל על כך שהוא היה האור בחיי. אם רק הייתי יודע שאני הוא החושך שסוגר על כל האור.
ליאם אמר לי שאחת מהתופעות של הגמילה היא דיכאון. אני נוטה להאמין שגם אם לא הייתי מכור הייתי מרגיש כך. אף אחד לא יכול לתפקד כרגיל אחרי שנלקח ממנו הכל. אני הרסתי את האושר שלי. לקחתי אותו ומחצתי אותו בשתי זרועותי. מחקתי כל משמעות שלי עבורו, כאילו לא היינו כלום במשך כל הזמן שחלף. כאילו לא היינו הסיבה לחיוכים הקטנים בכל שעה של היום. פגעתי בבן אדם שהיה חשוב לי מכל ואני שונא את עצמי על זה.
ליאם נכנס במהירות אל החדר שלי ומושיב אותי במיטה, ראשי נשען על הקיר מאחורה. "הארי? הארי?" אני לא מצליח לענות. הדמות שלו מטשטשת מולי ומתמקדת לסירוגין. אני בקושי מצליח להבחין בזה שהוא מדבר ומצמיד אל שפתיי כוס עם מים קרים. המים האלו סגולים. למה הוא נותן לי לשתות אותם? ליאם יוצא במהירות מהחדר. הוא מחייג למישהו? אני לא יודע. הקירות מתקרבים אלי בפתאומיות ואז מתרחקים ברגע אחד, עצים מקיפים אותי במקומם. "איפה אני?" אני צועק אל האוויר. ציפור גדולה ולבנה עפה מעלי ומסתובבת מעל הראש שלי. היא חגה מעלי כמה דקות בעוד אני בוהה בכנפייה לפני שהיא עפה אל פינת החדר, או היער, ונעלמת. במקום בו היא הייתה לפני שנייה מופיעה דמות המכונסת בתוך עצמה.
אני לא רוצה לקום אל הדמות, אלא לשתות. אני צריך משקה. אני צריך משהו שיעלים את המציאות הזאת מול עיני. אולי יש לאדם הזה אלכוהול. בלית ברירה אני מתרומם לעמידה וצורח מעט ברגע שאני מגלה שקשה לי לעמוד. "אתה!" האדם לא מדבר. אני ממשיך להתקרב אליו, מתנדנד מצד לצד. "יש לך אלכוהול?" הוא לא עונה לי ולא ומזיז את מבטו אלי. "תענה לי!" אני צועק, זקוק למשקה הזה. קולות של ריב נשמעים במעומעם מלמטה. הם חברים שלי, אני חושב, אך לא מבין מה הם עושים מתחת לאדמת היער. היד שלי נשלחת אל האיש ואני נוגע בו, מזיז את כתפו. הוא שולח אלי את המבט שלו ואני מגלה את דמותי, אבל עם עיניים כחולות נוצצות ועור לבן כמו קרח. הגוף שלו מתחיל להתפורר במקום בו נגעתי בו לפני שנייה.
אני כבר לא רוצה אלכוהול. במהירות אני כושל לאחור ממנו, נתקע במיטה וצונח על הקרקע. ידי אוחזות בראשי בחוזקה, מורטות את השיערות. היער נעלם ונותר רק הארי השני שבוהה בי בלי למצמץ. "תעלם." אני אומר. "תעלם. תעלם. תעלם. תעלם." רעשים מסביבי מתחילים להישמע יותר בברור. על מה הם מדברים? לפתע נייל וליאם נכנסים לחדר. "הוא בהתקף, יש לו הזיות." ליאם אומר. אני לא מצליח להתמקד במילים אחרות שלהם, גם שהם מרימים אותי ודוחפים אותי לתוך המקלחת. נייל פותח זרם של מים קרים על גופי, למרות שאני עדיין לבוש. עוברות מספר דקות ארוכות עד שהנשימה שלי מתייצבת ואני מפסיק לראות את העיניים הכחולות ממקודם מולי.
"אני בסדר." הקול שלי צרוד ובקושי נשמע מעל זרם המים. ליאם שולח את ידו ומפסיק אותו, דוחף לי ליד מגבת. "איך עברת את זה לבד?" אני שואל אותו, מתעלם לחלוטין מהנוכחות של נייל בחדר. "זאין ידע, הוא עזר לי." אני רוצה להודות לשניהם שהם כאן בשבילי, אך לא מצליח. המילים בורחות לי מהפה במהירות. "תלך לישון." נייל אומר. באיטיות אני מהנהן בראשי, נעמד והולך אל החדר בחזרה. אחרי שאני מתלבש אני נכנס במהירות מתחת לשמיכות ומעלה אותן אל מעל ראשי. "אתה בסדר, הארי?" נייל שואל. אני לא עונה לו ובמקום חושב רק על העיניים הכחולות שהופיעו בהזיות שלי.