אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-12-

1/3
טריגר: אלכוהליזם.

פרק 12 | קבוצת הגמילה | הארי
קבוצת הגמילה של יום שלישי מתחילה בשעה עשר בבוקר. אני וליאם נכנסים דרך הדלתות הכבדות, ממהרים להתערבב בין האנשים. זה נראה מוזר, כמעט תמוה, להיות ליד כל-כך הרבה אנשים בלי שיתאסף סביבנו קהל קטן של מעריצים. "זאת הסיבה שביקשת להעביר את הפגישות של הלהקה מיום שלישי?" ליאם מהנהן אלי. אנחנו פוסעים בתוך החלל המרווח, מביטים באנשים השונים. ליאם מדבר עם רבים מהם, את רובם הוא גם מחבק. הוא לא משקיע מאמץ בלהציג אותי לכולם, גם כי הם כנראה יודעים, וגם כי לא ניסיתי להשתלב באף אחת מהשיחות בעצמי.
"אתה מכיר כאן את כולם." אני ספק שואל ספק אומר. ליאם מושך בכתפיו. הוא מביט מסביב עם חיוך, נראה באמת שמח להיות כאן ולפגוש אותם. "אני כאן כבר הרבה זמן. למעשה, בדיוק היום אני מקבל את האסימון של התשעה חודשים שלי." הוא חושב לשנייה לפני שהוא מוסיף, אולי אפילו עם מעט הומור: "בפעם השנייה." ובזאת הוא מפנה אלי את גבו. ליאם מאבד את הריכוז ואני שם לב שהוא נעמד על קצות אצבעותיו, מביט אל דלת הכניסה. הוא מניח יד על כתפי, אומר לי להכיר כמה אנשים, לפני שהוא הולך ונעלם בין עשרות האנשים.
אני עדיין לא בטוח מה אני אמור לחשוב על הגמילה. ניסיתי להפסיק כבר מספר פעמים, כל פעם שלואי ביקש ממני, אבל זה אף פעם לא עזר. הבטחתי לעצמי לא לשתות, אך בכל זאת שתיתי. ועכשיו יש לי הזדמנות. יש לי יכולת להפסיק, לעצור את זה לתמיד. אני חושב שאני חייב את זה לעצמי, אולי אפילו יותר מכמה שאני חייב את זה ללואי. עברו חמישה ימים, וזה היום הראשון שיש שיפור במצב שלי. ליאם אומר שזה יחזור כי התסמינים מופיעים במשך שלושה שבועות פחות או יותר. אני עדיין רוצה לשתות, כל הזמן. אבל אני מצליח להתעלם מזה כרגע, מחכה לשנייה שבה השריפה שלי בגרון תשכח.
"היי." בחורה עם שיער שטני ניגשת אלי, מושיטה את ידה ואני לוחץ אותה בעדינות. "אתה חדש כאן, נכון?" אני מחייך בביישנות, מזיז את ראשי ובכך מסדר את השיער. "איך ידעת?" "גם אני הייתי ככה בהתחלה." אנחנו צועדים זה לצד זה לשולחן הכיבוד והיא לוקחת כוס מים קרים. "הלהקה שלכם מתמכרת בקלות אני מבינה," היא צוחקת מעט מסובבת את הכוס בתוך כף ידה, מחפשת את ליאם בעינייה. "אני אוליביה." "הארי סטיילס." אוליביה מגחכת, מתקדמת אל המושבים הלבנים ומתיישבת בערך באמצע. "אני יודעת מי אתה. כתבתם עלי שיר." אני צוחק, מובך, ומסתכל על שאר האנשים שמתחילים להתיישב גם כן. ליאם מתיישב מספר שורות מלפנינו, מביא לי מעט מרחב.
"המנהלים שלך יסתירו את זה שאתה בגמילה כמו שהם מסתירים את ליאם?" העיניים שלה נוצצות. כן, זה די ברור שאוליביה מעריצה אותנו. אני מושך בכתפיי, רושם לעצמי לדבר על זה עם ליאם יותר מאוחר. "אז למה החלטת להיגמל?" אני משפשף עם היד את העורף, לא בטוח מה לענות. אסור שהיא תדע על לואי. "אני לא בטוח אם אני יכול לספר לך את זה," היא רוכנת קדימה לעברי. "בגדתי בחברה שלי." המילים נתקעות לי מעט במילה חברה, כנראה בגלל השקר. היא מעקמת את אפה ומתרחקת. "אתה לא הומו? כאילו, אני מניחה שאתה לא אוהב ששואלים אותך את זה אם אתה לא. פשוט, באמת קשה להאמין שאתה ולואי לא יחד-" היא עוצרת, פוערת את עיניה בבהלה. "תרגעי, אני מבין. אבל לא, אנחנו לא יחד." אני משתתק, פונה להביט בבמה הקטנה שלפנינו ובאיש שעומד עליה ומתחיל לדבר. אוליביה נשענת לעברי, מקרבת את האוזן הפה שלה לאוזן שלי. "שקרן." היא לוחשת. אני מסמיק לחלוטין. הלוואי שבאמת הייתי משקר. 
ליאם נועץ בי מבט. אני מסמן לו שהכל בסדר, אבל הוא ממשיך להסתכל עלי. "אתה מרגיש טוב?" הוא לוחש, כמעט בלי קול. אני מחייך ומהנהן, מחזיר את מבטי לבמה. "ברוכים הבאים לקבוצת הגמילה מאלכוהול." האיש אומר. "לא יהיה אכפת לך מהסיפור שלי, נכון?" אוליביה שואלת בחשש. מה כבר יכול להיות כל-כך גרוע שאוליביה, ילדה בת חמש עשרה, תהיה בגללו במכון גמילה? אין לי אף סיבה לשפוט אותה, בטח שלא עם הסיפור שלי. "אל תדאגי." היא מחייכת. "אני מדברת עם הארי פאקינג סטיילס." היא אומרת ושנינו צוחקים בשעשוע.

~
תודה רבה על 100 הצבעות! יעלו היום שלושה פרקים אז תשארו מעודכנים :)