טריגרים: אלכוהליזם, הפרעות אכילה.
פרק 50 | כולם מתפרקים בסוף | הארי
"הארי?" אני פוקח את עיני ומסתובב במיטה, מסתכל על הדלת. ליאם עומד בכניסה, מזיז את ראשו לכיוון הרצפה. "אפשר להכנס?" "זה הבית שלך, אתה יודע. קרה משהו?" הוא נד בראשו לשלילה ואז מתחרט באמצע התנועה, מתיישב על קצה המיטה. "אני יודע שאמרתי שאני לא באמת יכול לדבר איתך על דברים, שלא תצפה ממני שאני אשתף אותך בהכל, אבל אני ממש צריך לדבר עם מישהו." אני מתיישב, ער לחלוטין לפתע, ומקפל את רגליי מתחתי. "זה זאין." אני מופתע שהוא מוכן לדבר על זה ושמח שסוף-סוף הוא מרגיש בנוח לדבר עם אחד מאיתנו על זה. "זה בסדר. אתה רוצה לספר לי?" "כן. רק, בבקשה, אל תדבר עד שאני מסיים. אני רוצה לספר לך את הכל." אני מהנהן.
ליאם נאנח. "אני כל-כך רוצה לשתות כרגע." הוא נשכב לאחור. "אני חושב שהתקופה שתמכרתי בה לאלכוהול ארכה בערך שבעה חודשים. הצלחתי להסתיר את זה מכולכם כל-כך טוב ובמשך כל הזמן הזה לא גיליתם כלום על השתייה. זאת הייתה תקופה של סיבוב הופעות והדבר היחיד שהצליח לעזור לי להתמודד עם העומס והלחץ היה זה. רק ברגע שסיבוב ההופעות נגמר הצלחתי לקחת את עצמי בידיים. הייתי גמור: שיכור חצי מהזמן ובחצי השנה מחפש שתייה בשביל אחר-כך." אני מקשיב לו בתשומת לב, מחכה שהוא ימשיך לדבר. הוא מלקק את שפתיו ועוצם את עיניו.
"הצלחתי לתפוס את עצמי בידיים איכשהו. אני אפילו לא בטוח איך כי שכחתי חצי ממה שעשיתי באותו הזמן, אבל נכנסתי לקבוצת גמילה. האנשים שם עוררו בי השראה והפכו להיות חברים שלי כבר אחרי פגישה או שתיים. רציתי להפסיק לשתות בשבילם אפילו יותר מבשבילי, אתה בטח מבין את זה." המבט של לואי ביום הראשון שחזרתי שיכור עולה בזכרוני. אני בולע רוק. כן, אני בהחלט מבין את זה. "הייתי שם במשך חודשיים עד שזאין גילה את זה. הוא ראה שאני מתנהג מוזר והצליח לגלות על ההתמכרות, על קבוצת הגמילה. הוא אפילו לא בא לדבר איתי לפני שהוא אמר למנהלים." ליאם מגחך כשהוא רואה את המבט המופתע שלי. "כן, אני גם לא האמנתי. הוא ידע איך הם יכולים להיות, אפילו עוד לפני מה שהם עשו לך וללואי, והוא בכל זאת אמר להם. הם לא נשארו אדישים לגבי זה, כמובן. כל פיסת מידע מהחיים של כל מי שבקבוצת הגמילה הועברה אליהם כבר באותו שבוע. רק בגללי המקום הבטוח של כל האנשים האלו, שחיפשו מקום אנונימי ושווה בשבילם, נלקח מהם.
התעמתתי עם זאין כבר באותו היום. זה הרגיש כאילו אף פעם לא באמת הכרתי אותו. זה היה היום בו שברתי את הגמילה והלכתי לשתות." גם אם הוא לא היה אומר לי לא לדבר אני לא חושב שהיה לי מה להגיד.
"זאין החזיר אותי באותו היום, כאילו הוא ידע שזה מה שיקרה. חזרתי לקבוצת גמילה יום לאחר מכן, אבל עם זאין לא חזרתי לדבר מאז. מצאנו כל הזדמנות לריב, גם על זה וגם על כל דבר אחר שהיה לא במקום אפילו לשנייה אחת. זה כואב, בעיקר כי אני יודע שהוא עדיין מאמין שמה שהוא עשה היה המעשה הנכון ושזה עזר לי בסופו של דבר. הוא אפילו לא מוכן להתנצל." הוא מתיישב בחזרה ואני מבין שהוא סיים לדבר. אני מחפש מה להגיד, אך לא מוצא מילים מתאימות.
ליאם מעביר את ידו על פניו. "אני כל-כך כועס עליו, אבל הסיבה שרציתי לספר לך את זה עכשיו היא כי אני לא רוצה שיקרה לו משהו רק כי אנחנו לא מדברים." "על מה אתה מדבר?" אני מזיז את הראש על הצד. "הסתכלת עליו לאחרונה? הוא לא אוכל," הוא לוחש את המילים, כמעט כאילו כואב לו להגיד אותם. "הוא ירד במשקל. אני לא אתפלא אם הוא בתת משקל." אני פוער את עיני בהלם. לא שמתי לב לזה? זאין עובר את זה וכל אחד מאיתנו מרוכז מדי בעצמו במקום לעזור לו? "אני לא אתפלא אם זאת הפרעת אכילה." ליאם אומר את זה ושנינו משתתקים, חושבים על מה שהוא בדיוק אמר.
"אתה באמת חושב את זה?" "הוא לא אוכל כמו בדרך כלל, אני בטוח בזה. אני חושב שזה מלחץ, או מצב נפשי ולא באופן מכוון, אבל אני לא באמת יודע. אני פשוט לא מסוגל לדבר איתו." אני חושב עלי ועל זאין, על הפעם האחרונה בה דיברנו ואיך זה נגמר. אני לא חושב שאם אני אדבר הוא יקשיב. "אולי תבקש מלואי לדבר איתו?" לוקחת לליאם רק שנייה אחת לחבק אותי ולהתפרק. אני מופתע ולוקחות לי כמה שניות להניח יד אחת על גבו לאות תמיכה. ליאם הוא זה שהכי אחראי על כולנו, שתמיד נמצא כאן בשביל כל אחד מאיתנו. אני שונא לראות אותו שבור. "אני מתגעגע אליו. איבדתי את אחד החברים הכי טובים שלי ואני לא חושב שמישהו מאיתנו אי פעם יעשה צעד בשביל לגשר על זה." הקול שלו רועד. "אני רק רוצה שהוא יהיה בסדר, הארי. עם כמה שאני כועס עליו אני יכול רק לחשוב על איך שהוא אוכל פחות ופחות, מרזה יותר ויותר. אתם החברים הכי טובים שלי, אני לא רוצה שלמישהו מכם יקרה משהו." "אולי נדבר עם לואי ונבקש ממנו לשאול את זאין?" ליאם מהנהן.
"עד לפני שנה היינו החברים הכי טובים ועכשיו חמישתנו לא יודעים כלום אחד על השני. אנחנו רק שומרים זה מזה סודות. כמה זמן נצליח להחזיק ככה?" הגוף שלי קופא. כולנו חשבנו על כמה זמן הלהקה תחזיק, יותר מפעם אחת, אבל לא אמרנו כלום. אנחנו לא נהיה להקה לנצח ותמיד זה הרגיש כל-כך רחוק, אך ברגע שהוא אומר את המילים זה נראה יותר קרוב מאי פעם. "אתה חושב שאנחנו נצליח להמשיך?" "אני מקווה. זאין ואני לא מדברים, אתה וזאין גם. מי יודע מה בכלל הולך בינך לבין לואי עכשיו." הוא חושב עוד כמה שניות לפני שהוא ממשיך לדבר. "אנחנו רק ילדים. בחיים לא חשבתי למצוא את עצמי בין הופעה להופעה, ורחוק כל-כך מהבית, בחיים לא חשבתי שאשתכר, בחיים לא חשבתי שיבחנו כל דבר שאנחנו עושים." הוא עוצר ומסתכל עלי לפני שהוא מרשה לעצמו להתפרק. אולי זה בגלל הריבים שלו עם זאין בכל יום ויום, אולי בגלל שהוא איבד את אחד החברים הכי טובים שלו. אולי בגלל החיים שנלקחו ממנו ברגע שהתחלנו עם הלהקה, התמימות והנעורים שלעולם לא ישובו. ואולי זה כי אף אחד מאיתנו לא בטוח שהתקופה המדהימה הזאת באמת עומדת להמשך.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
