פרק 100 | מי למעלה? | הארי
עיני נפקחות באיטיות ומסתגלות לאור שחודר מבעד התריסים. ישנו לפחות חצי יום, אני מניח. אני מותח את הזרועות שלי לצדדים ואז מסתכל על לואי ששוכב לצידי. שיער מבולגן על פניו, שפתיו פתוחות, וריסיו מעוקלים כלפי מטה. הוא שוכב מחוץ לשמיכה, עירום לחלוטין, ואני לא יכול שלא להריץ בראשי את אירועי אתמול. אני מסתכל עליו ומנער אותו קלות, אבל הוא רק מתהפך על הצד ומתכרבל לתוך עצמו. אני מסתכל עליו לעוד רגע אחד לפני שאני דוחף אותו למטה אל הרצפה.
הוא מתעורר, מסתכל מסביב מבוהל וסבוך בתוך השמיכה. אני מסתכל עליו מלמעלה, צוחק בקול על המבט העצבני שלו. "הארי!" הקול שלו כמעט ילדותי. הוא מנסה לקום ונאנק מכאב, חוזר במידיות לישיבה. אני צוחק עליו פעם נוספת, יודע שזה בוודאי מהלילה האחרון שלנו. "זה לא מצחיק! תזיז את התחת שלך לכאן ותבוא לעזור לי!" הבעת הפנים שלו חמוצה והוא משתחרר מהשמיכות, מקלל אותי בזעף.
אני ממשיך לצחוק ותוך כדי יורד מהמיטה, ניגש לעזור לו. הוא מתרומם ונשען עלי, עיניו עדיין מכווצות בזעף. היד שלו עולה אל החזה שלי והמגע שלו משתיק אותי במידיות. הוא מחייך, אצבעותיו עושות את דרכן על החזה שלי, במורד הבטן וממשיכות כלפי מטה. אני בולע רוק שעומד בגרוני ובדיוק כשאני חושב שהוא יקרב אותי אליו הוא מתרחק, משאיר אותי ריק ממגעו. הוא מסתובב, לוקח מגבת מהארון, ואז זוקף אצבע לעברי. "אני נכנס להתקלח. אתה לא מוזמן." הנקמה כואבת.
***
אני דופק על דלת הבית של אוליביה, מחזיק ביד של לואי. אחרי שהתקלחנו (יחד, למרות מה שהוא אמר) החלטתי שאני רוצה ללכת לראות אותה. לא פגשתי את אוליביה כבר כמעט שנה, מלפני סיבוב ההופעות שקטענו באמצע. השיחה היחידה שלנו הייתה כשהתקשרתי להפרד ממנה. אני לחוץ ובעיקר מתגעגע. היא כמו אחות קטנה בשבילי ואני מצטער על הזמן שהייתי רחוק ממנה. התכתבנו אחרי שיצאתי מהטיפול, אבל לא מספיק.
"האר-" היא פותחת את הדלת ולא מסיימת את המילה לפני שהיא רצה ומחבקת אותי. אני צוחק, מרחיק אותה מהגוף שלי ומסתכל עליה בקפדנות. "מצטער שהלחצתי אותך, קטנה." היא מסתכלת עלי גם באריכות. "אני מקווה שבפני לואי התנצלת יותר טוב. אתה צריך לנשק לו את הרגליים." היא צוחקת. "כן, משהו כזה." אני מחייך אליו חיוך קטן. "אז, שכבתם כבר?" היא שואלת, מכניסה אותנו לתוך הבית. "כן." לואי אומר ואני משתעל, ממרפק אותו. "היא בת חמש-עשרה!" אני צועק עליו. "היא כבר בת שש-עשרה, אהוב. חוץ מזה, למדתי שהמעריצות אובססיביות לגבי חיי המין שלנו."
אני רוטן בשקט כשאנחנו מתקדמים אל תוך הבית שלה, רואים את דיאנה מסדרת כמה דברים. "לא ידעתי שאת עדיין עובדת כאן." אני אומר והיא מסתובבת אלי, מברכת אותי לשלום. "נייל הציע לתת לי את הכסף שאני זקוקה לו, אבל אני נהנת לעבוד ולראות את אוליביה. חוץ מזה, אין לי סיבה לקחת ממנו כסף שאני לא זקוקה לו. הוא גם ככה משלם על כל החתונה." אני מעביר את עיני עליה ורואה את הטבעת שעל האצבע שלה. אני כל-כך שמח וגאה בנייל על כך שהוא מצא אותה.
"אה, אוליביה," לואי אומר כשאנחנו הולכים במסדרון. "את צריכה למרוח להארי לק. עברו כמה חודשים מאז שהוא השתחרר מהטיפול ואני לא יכול להגיד שהוא חוזר לעצמו עד שהוא יראה כמו שהוא אוהב." הגוף שלי מסתובב לעברו בלי שאני שולט בכך והעיניים שלי נוצצות כשאני מביט בו. "תודה." אני אומר בקול שקט. הוא רק מרכין מעט את ראשו כתשובה.
"אין בעיה!" אוליביה אומרת ומושכת אותי אל החדר שלה. "יש צבע מסוים שאתה מעדיף?" היא מושיבה אותי על קצה המיטה שלה ומוציאה כמה בקבוקי לק קטנים. לואי מתיישב על שטיח הרצפה ומתעסק בטלפון שלו, לחלוטין משדר לנו להתעלם ממנו ולבלות לבדנו. השיער שלו נופל על פניו ואני נושך את שפתיי בלי לשים לב. "זה היה עד כדי כך טוב?" היא שואלת. אני מנער את ראשי ומזיז אותו לעברה, מגלה את ההבעה המשועשעת שלה. "אין לי מושג על מה את מדברת." אני אומר.
הבחירה שלי היא לק בצבע כחול, אחד שיתאים לחליפה שתהיה לי בחתונה שתתרחש עוד כמה ימים. היא מצמצמת את עינייה בריכוז ותוך כדי מתחילה לדבר. "אז קדימה, תספר לי הכל. הוא גם ככה לא מקשיב." אני מעיף מבט מעבר לראשי ולפי החיוך שלו אני יודע שהוא בוודאות מקשיב לנו, אבל אוליביה לא תוותר על המידע. אני מספר לה קודם כל על הגמילה ואז על הקעקוע. על לואי שלא התייאש ממני וחיכה לי כל החודשים שבהם הייתי בטיפול, על כמה שאני אוהב אותו.
"זה לא מעניין, הארי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלכם, נכון? אז מי מכם למעלה?" סומק עולה על כל פני והמילים נתקעות בפה שלי. היא נושפת על הלק בשביל שיתייבש ובוחנת את התוצאה. " הוא." לואי אומר ואני שוב פעם מסתכל עליו בכעס. באמת, היא רק בת שש-עשרה! "חבל. לגמרי היה טוב יותר אם זה היה לואי." אני עדיין סמוק לחלוטין. "אה, תהיי בטוחה," הוא מניח את הטלפון בצד והמבטא שלו בולע את המילים. "זה היה טוב."
אני בוהה בו, מנסה להבין מה עובר לו בראש כרגע. השיניים שלו מבריקות אלי בחיוך רחב ואני לא מסוגל להסתכל על משהו אחר עד שאוליביה מדברת. "בבקשה, אבל בבקשה, אל תשכבו לי בחדר!" אני מנער את ראשי ומחבק אותה. "כן, צודקת. כדאי שנלך בשביל זה." לפני שהיא מספיקה להגיד מילה נוספת אנחנו נפרדים ממנה לשלום ועושים את דרכנו אל המכונית.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
