אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-82-

טריגרים: מחשבות אובדניות, פגיעה עצמית, התאבדות.

פרק 82 | חתונות ופרידות | הארי

זיוף חיוכים נהיה דבר כל-כך קבוע בשבילי עד שאני לא צריך להתאמץ כשלואי אוחז במותני ורוקד איתי בחתונה. אנחנו כבר לא צריכים לחשוש מהמבטים, מצלמים או רכילות. רק מהשאלות של כולם, שאלות שאנחנו מסרבים בתוקף לענות עליהם. המנהלים לא אמרו לי דבר לאחר שלואי סיפר על הקשר שלנו, אז אני מניח שלואי דיבר איתם לבדו. כמו שאני מכיר אותו הוא שכנע אותם שהכל כבר מאוחר מידי, שכולם יודעים, ושדבר שהם יעשו לא יגרום לעולם להאמין בנו פחות.

אושר מתנוסס על פניו של לואי. הוא נראה רגוע במידה משונה, וכנראה גם אני. החיוך שלי נראה אמיתי, ואולי הוא באמת כזה, כי אני יודע שאני זוכה לבלות את השעות האחרונות שלי לצידו. אני יודע שהזיכרון האחרון שלו ממני יהיה טוב. זאת הסיבה שאני נותן לו להדק את האחיזה במותניי ולרקוד צמוד אלי, בלי להרחיק אותו אפילו קצת.

השיער שלו צמח בחזרה והוא מבולגן על ראשו. העיניים הכחולות שלו נעוצות ישר בי והן נוצצות באור של אלפי מנורות. השפתיים שלו פתוחות מעט ואני זוכר שפעם אהבתי את ההרגשה שלהן. אני מניח את ראשי על כתפו כשהמוזיקה נהיית איטית יותר ומחניק את הבכי. הגעגועים אל לואי יהיו הכי קשים, אבל עדיף לו בלעדיי. היד שלו עולה מעט על הגב שלי ותומכת בי כשאני נשען עליו.

אני מתרחק שוב מעט, מסתדר בחזרה לצורת הריקוד הרגילה. חיוך עולה על פני כדי להבטיח שהזיכרון האחרון יהיה טוב. אני רואה מסביב את הבנים, את אלינור, אפילו את זאין שלא החליף אפילו מילה אחת עם אחד מאיתנו למרות הניסיונות של ליאם ונייל. הם באים ומדברים איתנו מידי פעם, אבל שנינו ממהרים להתחמק.

אני מתחמק כי אני יודע שזמני הגיע ושאת הרגעים האחרונים שלי ארצה לחלוק עם לואי בלבד, ואילו לואי כי אני בפעם הראשונה לא מרחיק אותו מעלי.

אני לא נפרד, בעיקר כי אין לי מילים. אני רק מניח נשיקה על הלחי של לואי, מחייך אליו בפעם האחרונה, ומתחמק בתוך האנשים אל היציאה מאולם החתונות.

***

הנסיעה אל אמא שלי לא כל-כך ארוכה, והיא רק מקרבת אותי יותר אל מקום היעד שלי בסופו של היום. אני מחנה את המכונית ולא דופק כשאני נכנס אל הבית. נשימה משתחררת מהגרון שלי כשאני עושה את הצעד הראשון פנימה, שומע את השיחה של אמא שלי ושל אחותי מהמטבח. הכל נראה אותו הדבר, אותן התמונות, אותו מיקום לרהיטים, אותם זכרונות שמוחבאים בין קירות הבית.

הן שומעות את הדלת נסגרת ולפני שאני מספיק להגיב הן כבר לידי. ג'מה, אחותי, נופלת אל תוך זרועותי לחיבוק גדול. היא בוכה, אומרת שהיא גאה בי על היציאה מהארון ושהיא התגעגעה אלי.
אמא שלי מצטרפת מיד אחרי ג'מה, מסתכלת עלי ובוחנת מה השתנה בי. שתיהן לא יודעות שאני פוגע בעצמי, אבל לפי עיניה שמתכווצות אני יודע שהיא מבחינה שמשהו לא בסדר.

במקום לשאול היא רק מחייכת, נותנת לי את המרחב שלי, ואני מודה לה על כך. לא הייתי רוצה להתפרק בפניהן ולהסתכן בכך שהן יעצרו אותי. במקום היא רק מובילה אותי אל המטבח ומציעה לי עוגיות, מתיישבת מולי וליד ג'מה. הן מדברות ואני מקשיב לשיחה שלהן, משתתף מידי פעם. אני לא צריך יותר מלהיות לידן שוב בפעם האחרונה, לתת להן לזכור את פני ולזכות בכמה רגעים נוספים לצידי. 

כשאני מחליט שהגיע הזמן ללכת אני מחבק את שתיהן ומודה להן. הן נראות מבולבלות מכך שאני מודה להן, אבל אני ממשיך להגיד תודה על כל הזמן שהן היו לצידי. הן רק מחייכות, מלטפות את פני, ולבסוף אני מניח נשיקה על הלחי שלהן לפרידה. ג'מה פורעת את השיער שלי ואמא שלי מושיטה לי קופסה עם עוגיות חמות. אני מבקש משתיהן שישמרו זו על זו ויוצא מהבית.

כשאני בתוך המכונית אני נוסע מעט ואז עוצר בשולי הדרך. אני מקיא כל דבר שאכלתי ביום האחרון ופחד אופף את הגוף שלי. בתוך המכונית אני צופר על אף אחד לפני שאני חוזר לשמוע, מקשיב לצליל הצורם. עד כמה זה יכאב? מה יהיה אחרי? אני אפגש שוב עם האנשים שאני אוהב? הכל יהיה טוב יותר? מישהו יזכור אותי בכלל? הצפירה פוסקת ואיתה גם השאלות שלי. אני לוחץ על דוושת הגז ונוסע אל המקום האחרון שאני אהיה בו בחיי.

בדרך אני מחייג אל אוליביה, מעביר את הטלפון לרמקול. תאונה במכונית לא באה בחשבון, היא לא בטוח תהרוג אותי. כשאוליביה עונה אני לא משאיר לה זמן לדבר. "אני אתגעגע. אני אתגעגע לכולכם, אני מניח. אני סומך עליך, אז אני מבקש רק משהו אחד. תוודאי שלואי והבנים לא נשברים. תדאגי שהם יבינו שהכל יהיה בסדר ושהם יכולים להתקדם הלאה." היא שותקת למרות שסיימתי לדבר. "אני אוהב אותך, קטנה." אני אומר בחיוך קטן ולפני שאני מנתק את הטלפון. אני מקווה שהיא תהיה בסדר.

אלו היו הפרידות האחרונות שלי.