טריגרים: סרטן, מוות.
פרק 73 | מוות | לואי
רק ביום הראשון של השלג הבנתי את זה. החיים נלקחו מלוטי באיטיות מייסרת. העור השזוף שלה התבהר ונהיה חלבי וחיוור. הוא נצמד אל הגוף שלה במקומות בהם היו אמורים להיות לה קימורים. העצמות שלה בלטו על רקע אורות הפלורסנט של בית החולים ועור פניה היה שקוע. העיניים שלה נדמו לריקות ומבריקות בשכבה דקה של הבנה לגבי הדבר הבלתי נמנע שהתקרב ובא.
הרופאים אמרו שלא נותר עוד מה לעשות. החזקתי את היד שלה כשהם דיברו איתנו והיא מחתה את הדמעות מפני. החלטנו להפסיק עם הטיפולים בשביל שהיא תוכל להיות עצמה בימים האחרונים שנותרו לה. איבדנו תקווה וכל מה שנשאר לנו זה זמן מועט לבלות יחדיו. הטיפולים התישו אותה, לקחו ממנה את הכל מלבד את החיוך הקבוע והצחוק שלה.
לוטי הייתה קרן אור. היא הפיצה חיוכים לכל עבר, צחקה ולא הפסיקה לדבר. היא דאגה שאף אחד לא יבכה לידה ושאף אחד לא יראה אותה בוכה. היא נפגשה עם ניק וג'ם, עם ליאם ונייל, אפילו עם הארי. מסתבר שהם שמרו על קשר מאז שנפרדנו. מרי, האחות הקבועה של לוטי, פרפרה סביבה כל הזמן ודאגה למלא את החדר בעוגות וחמניות. אני חושד שבדבר החמניות הארי תרם לא מעט, ובנוגע למרי; שתיהן ללא כל ספק הפכו לחברות הכי טובות. בימים האחרונים של חייה החדר שלה היה המקום השמח ביותר בעולם.
היא שכבה במיטתה מתחת לשמיכות עבות כשהיא סיפרה לי על הביקור של זאין. "זאין היה כאן בבוקר." חשבתי שהוא יבקר, אז לא הייתי מופתע. "ירד שלג בפעם הראשונה לשנה הזאת. הוא לקח אותי על כיסא הגלגלים החוצה, קנה לי קפה וישב לדבר איתי במשך שעות. הוא מתגעגע אליך, גם אם הוא לא מראה את זה." חייכתי וליטפתי את ראשה הקירח בעדינות.
לא הגבתי, אלא רק העברתי את ידי אל תוך ידה ועליתי לידה על המיטה. האחיות מזמן הפסיקו להעיר לי על כך. "אתה דואג בגלל הארי?" היא ידעה שהוא פוגע בעצמו, כמובן. היא כמו החברה הכי טובה שלי. "אני דואג לך עכשיו." היא לחצה על היד שלי. "אין מה לדאוג לי יותר, לו. זה נגמר בשבילי, אבל את הארי אתה עוד יכול להציל. תלחם עליו." לא אמרתי לה שיש לה עוד סיכוי. "הלכתי אליו לפחות פעמיים כל יום בארבעה ימים שחלפו. אני מנסה, אני באמת מנסה, אבל הוא לא מסכים לדבר איתנו. אני לא יודע איך לעזור לו." היא אמרה שאני אצליח ושנהיה בסדר. האמנתי לה.
הסתובבתי בשביל להביט בה. "אני אוהב אותך, לוטי." היא חייכה בעייפות. אני חושב שידעתי כבר באותו הרגע שאני לא אזכה לראות שוב את צבע עינייה. לחצתי חזק יותר על ידה ושיננתי את המראה שלה בראשי. "קיוויתי לגעת שוב בשלג. לפחות עוד כמה שבועות, עוד מעט היומולדת שלך וחג המולד." היא אמרה בלחש. "תמיד אהבתי שלג, את ההרגשה שלו על העור שלי. הוא הזכיר לי את התקופה שאמא שלנו הייתה בחיים והיינו יושבים וצופים בשלג דרך החלון. היא הייתה מכינה לנו כוסות שוקו או תה והיינו מצטופפים עם שמיכת בד רכה. כולנו יחד, מאושרים, ולא מפחדים. היינו צעירים." היא נעצרת לשנייה. "אני אראה את אמא עכשיו."
גוש נתקע בגרוני כשהחלטתי לשקר לה. "את תתעוררי לעוד ימים של שלג. נצא עם מעילים נפוחים, כוסות קפה, צעיפים וכפפות. כולם יהיו שם, האחיות שלנו, ניק וג'ם, הבנים. נכין איש שלג, נלביש ונקשט אותו. את תחגגי איתנו את חלג המולד, נחגוג יחד בבית שלי. אנחנו נהנה ונחייך ונבלה יחד כל-כך הרבה זמן עד שתרצי קצת שקט ממני." הבנתי שהיא עמדה ללכת.
***
קול צפצופים מעיר אותי. אני מחלץ את ידי מידה של לוטי, יוצא במהירות מהמיטה. אני כבר יודע שהיא הלכה. רופאים נכנסים אל החדר ובודקים סימני חיים. אני לא בוכה. אחד מהם מסתכל עלי ומדבר, אבל אני לא שומע את מה שהוא אומר. הוא קובע את שעת המוות ומרי, האחות של לוטי, מחבקת אותי. אני לא מחזיר לה חיבוק.
מחוץ לחלון יורד שלג, אבל לוטי לא תזכה לראות אותו הפעם.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
