טריגרים: התאבדות, מחשבות אובדניות, פגיעה עצמית.
פרק 85 | אחרי שאומרים להתראות | לואי
אני כמעט קופא מההלם. הוא באמת עומד כאן, על החומה הדקה, מתכוון לקפוץ. עוברות כמה שניות עד שהוא מסתובב ומביט בי. עיניו מלאות דמעות והשפה שלו רועדת. אני צועד צעד אחד והבעה מפוחדת עולה על הפנים שלו. הוא באמת מתכוון לעשות את זה.
רעש נשמע מאחורי ושניים מהמנהלים מגיעים, מתנשפים בכבדות בגלל הריצה במדרגות המפותלות. "הארי!" אחד מהם צועק. הארי מסתובב עם הגב אלינו כמעט במידיות ומתנודד. הלב שלי כמעט עוצר כשהוא מייצב את עצמו בעזרת ידיו הנפרסות לצדדים. השרוולים הדקים שלו נמשכים כלפי מעלה כשידיו מתרוממות וניתן לראות את החתכים הבולטים על עורו, עוטפים את הקעקועים.
"אל תתקרבו." הקול שלו כל-כך חלש, אך מספיק בשביל שנשמע אותו. במידיות העיניים שלי מוצפות בדמעות שאני לא מסוגל לשלוט עליהם. "הארי, תחשוב על זה לפני," המנהל אומר ומתקדם, עוקף אותי ומתקרב אל הארי. "אני יודע שעברת תקופה קשה, אבל אתה חייב לחשוב בהיגיון. תחשוב על כל מה שאתה מפסיד, על הלהקה, המעריצים. תחשוב על אמא שלך ואחותך, על לואי." אני מתעצבן מהשימוש בשם שלי. הם משתמשים בקשר שלנו רק שהם זקוקים לו, כאילו הם לא הסיבה שבגללה אנחנו במצב הזה. הם היו מעדיפים שביני ובין הארי לא יהיה כלום.
"תעזבו אותו!" אני צועק להם, משפשף את העיניים ומוחה את הדמעות. הארי מסתובב בחזרה בשביל להסתכל עלי. "אתם עשיתם מספיק! הסיבה העיקרית שבגללה הוא עומד כאן עכשיו, מתכוון לקפוץ, היא בגללכם! במקום להתערב ולהחמיר את המצב לכו מכאן ותדאגו שנייל וליאם לא יראו את מה שקורה." אני לא מוסיף את ההמשך, לא אומר שהם לא צריכים לראות את הארי נופל.
אף אחד מהמנהלים לא מדבר. אני לא מסתובב בשביל לראות אם הם הלכו. אני בקושי רואה את הארי מבעד לדמעות, אבל מה שאני כן רואה מכאיב לי. המבט של הארי כרגע, הדרך בה השפתיים הפתוחות שלו רועדות, הדמעות שעפות על פניו הנפוחות ומעלימות כל זכר לצבע ירוק בעיניו. כל אלו גורמים לי להבין שכל מה שקורה אמיתי. לא היינו שם בשבילו בדרך בה הוא היה צריך אותנו, וששמנו לב הכל כבר היה מאוחר מידי. לא היינו מספיקים, לא הייתי מספיק, בשביל שיאהב את עצמו. עכשיו זה כנראה מאוחר מידי.
"אל תתקרב." הוא אומר לי. אני נד בראשי, מתקרב באיטיות. הוא לא זז ולא אומר דבר, אז אני ממשיך להתקדם באיטיות הרבה ביותר שאני יכול לסגל לעצמי. "הארי…" הקול שלי רועד כל-כך עד שהמילה מתעוותת בתוך פי, בקושי נשמעת. הוא מתנודד מעט כשאני עושה את הצעד הבא שלי ואני שולח את ידי לכיוונו כאילו היא יכולה לייצב ולהציל אותו.
כשהוא מצליח לעמוד ישר פעם נוספת אני מצמצם את המרחק שנותר, ולפני שהוא יכול להגיב אני מטפס על החומה הקטנה. "אני אומר לך להתראות, לו." הוא עוצם את עיניו ורועד על החומה, על הפס הקטן בין החיים למוות. אני שולח את ידי ואוחז בידו. "אתה יודע מה קורה אחרי שאומרים להתראות, האז?" הנשימות הכבדות שלו נשמעות. אני אוחז בו כל-כך חזק בשביל שידע שאם הוא יפול אני אפול יחד איתו. "אתה תעזוב אותי. כל מה שהחזיק אותי אחרי שנפרדנו, עם כל מה שקרה, היה הידיעה שאתה אוהב אותי. ידעתי את זה הרבה לפני שאמרתי לך, ורק בגלל זה אמרתי את המילים האלו בעצמי. מה אני אעשה בלי האהבה שלך?"
במקום לענות הוא רק חוזר על המילים שהוא כבר אמר. "אני אומר לך להתראות." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
