אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-20-

1/3
טריגרים: הומופוביה, אלכוהליזם.

פרק 20 | יחסי ציבור מזדיינים | הארי
אני נשאר עם המנהלים לבד בחדר. ליאם אומר לי שהוא יקח את אוליביה הביתה ולואי הולך אחריו אל מחוץ הדלת, שולח אלי מבט ארוך לפני שהוא סוגר אותה. "אני מאוד מקווה שלא התכוונת לדבר איתנו על לצאת מהארון, כי זה לא הולך לקרות." אני נושך את השפתיים שלי ונותן לשיער ליפול מעל עיניי. כבר מהפעם הראשונה שהם שמעו על זה שאני נמשך גם לבנים הם לא ראו את זה בעין יפה. לא עבר הרבה זמן עד שהם ביקשו ממני לצאת בהודאה תקשורתית שאני נמשך רק לבנות. הלוואי והייתי יכול לדבר איתם על יציאה מהארון, אבל אני לא יכול. אני לא מסוגל לשמוע שוב ושוב מה הם חושבים על זה, או לדמיין מה הם יכולים לעשות אם אצא מהארון בניגוד למה שהם אמרו, לדמיין מה הם יכולים לפרסם נגדי אם רק אעיז לעשות את זה. אני מפחד מכל תגובה שלהם לכל דבר, ולו הדבר הכי קטן.
"לא, לא מדובר בזה." אחד מהם נאנח. "תודה לאל." הוא ממלמל. אני מתעלם ומשפיל אפילו יותר את הראש שלי, מקווה להיעלם מכאן. כשאני מרים את המבט שלי אליהם אני משתוקק להיות למשך שנייה אחת ילד רגיל, רק בשביל להצליח לקבל את עצמי כמו שאני בלי לחשוב על התגובות של אלפי אנשים אחרים, בלי לשפוט את עצמי על כל מחשבה שעוברת לי בראש. "התמכרתי לאלכוהול." הם לא מגיבים. "אין לכם מה להגיד על זה?" הם בשקט למשך כמה שניות נוספות. "אנחנו יודעים את זה," אני פוער את עיני. "ראינו שאתה לא יציב ומתחיל להגיע לחזרות שיכור. זה היה ברור לכולנו." אני מרגיש איך הגוף שלי מתחמם מכעס. "ידעתם כל הזמן הזה ולא עשיתם דבר בשביל למנוע את זה?" אחד מהם צוחק. "אל תצעק עלינו, הארי." השמאלי ביותר מוסיף לדבריו. "ליאם הסתיר את זה טוב. אף אחד מכם לא ראה שהוא אלכוהליסט חוץ מזאין. איתך היה כל-כך קל לראות את זה, כאילו בכלל לא ניסיתי להסתיר את זה שאתה שותה." במקום לחזור לנימת קול רגועה הקול שלי עולה יותר ויותר, רועד מעצבים. "אנחנו חשובים לכם בכלל? הייתם יכולים למנוע את כל זה," אני מחווה עם הידיים מסביב ונעמד, הכיסא חורק על הרצפות הלבנות. "ועמדתם מהצד. אתם אפילו לא מבינים מה הרסתם. כל מה שאכפת לכם זה מהיחסי ציבור האלו. אתם מפעילים אותם כמו מכונות ומאיימים עלינו אחרי כל טעות קטנה. אני בקבוצת הגמילה של ליאם. תתמודדו עם זה אתם ותדאגו ליחסי הציבור המזדיינים שלכם." אני רץ החוצה מהחדר.
כשאני יוצא מהבניין, עדין עצבני, הראש שלי פועם בכאב. באופן כמעט לא הגיוני אני משתוקק למשקה. למרות שהייתה שמש כשהגענו השמיים הספיקו להתכסות בעננים וגשם קל מטפטף, הטיפות נתפסות בשיער שלי ומרטיבות אותו אז אני ממהר להרים את היד שלי ולסמן למונית. אני נכנס למונית הראשונה שעוצרת, ממלמל את הכתובת של ליאם וסוגר את הדלת. הנהג נושף בעצבנות על קוצר הרוח שלי, אך אני רק משעין את הראש על החלון ומסתכל על הגשם ששוטף את הרחובות. חבל שהגשם לא שוטף גם את הרגשות שלי.
כשאני מגיע אל ליאם, משלם לנהג ומשאיר לו את העודף, אני שומע צעקות מתוך הבית. אני נכנס באיטיות, תולה את המעיל על וו שנמצא על הדלת. ליאם עומד מול זאין בסלון והם צועקים אחד על השני כמה דברים שאני לא יכול להבין. הדלת נסגרת מאחורי והם מסתובבים אלי, משתתקים ברגע שהם מבחינים בי. "אני לא מתכוון להפריע." הגרון שלי צורב ואני ממהר לעבור אותם, לעלות במדרגות לחדר שליאם הביא לי. אני סוגר את הדלת ושומע שוב צעקות מלמטה. הגוף שלי לא מצליח להחזיק את עצמו יותר ואני צונח אל הרצפה צמוד למיטה, מחבק את עצמי בשתי ידי. למרות שכבר נגמרו לי רוב התסמינים של הגמילה אני כל הזמן רוצה לשתות. כל רגע שאני לא מרוכז בו, כל פעם שמשהו קורה, אפילו כשסתם משעמם לי, אני מרגיש שריפה בגרון וכאב ראש אשר מתערבבים עם תשוקה למשקה.
ליאם פותח את הדלת אחרי כמעט חצי שעה נוספת שאני שומע צעקות מלמטה. הוא מוצא אותי מכורבל לתוך עצמי, מחזיק את הראש בתוך הידיים ומלקק את השפתיים בתקווה שהן יפסיקו להיות כל-כך יבשות. "אתה בסדר?" אני שואל. ליאם צוחק מעט ואני מרים את המבט שלי אליו, מביט בעיניים האדומות מדמעות. "אני יודע שאני עוזר לך, הארי, ושאנחנו חברים טובים, אבל יש דברים שאף פעם לא באמת דיברנו עליהם. אל תצפה ממני לספר לך אותם עכשיו." הלם מתנוסס על הפנים שלי. עד כמה אנחנו באמת חברים טובים אם אנחנו לא מסוגלים לספר אחד לשני שום דבר? "אל תדאג, אני בסדר. לא יודע אם שמת לב, אבל אני וזאין לא באמת מדברים כבר כמעט שנה." שמתי לב לזה, כולנו שמנו לב, אבל בחרנו לא להתערב במה שקרה בניהם. כרגע, במבט לאחור, זאת נראית החלטה שגויה. אני לא יודע דבר על הריב שלהם ואין משהו שאני יכול לעשות.
ליאם הוא זה שמדבר לאחר שתיקה ארוכה. "רצית לשתות כשנכנסת לבית, נכון?" אני מהנהן. "אני חושב שכבר עברו לך כל התסמינים, אבל אתה תרצה לשתות כל יום בזמן הקרוב. אין שבוע בו אני לא חושב על האלכוהול ומשתוקק אליו מחדש, אך אני תמיד מצליח לעצור את עצמי. אני כאן בשביל לעזור לך כשאתה מרגיש שאתה לא מסוגל יותר." הוא מניח יד על הכתף שלי ומושך אותי לעמידה עם היד שלו. "אנחנו צריכים לחשוב על משהו אחר. בוא, נכין אוכל." הוא יוצא מהחדר. אני הולך אחריו בלי לדבר, נועץ את עיני בגבו. כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה שאני מקווה שלא נהיה זרים יום אחד ונשכח מכל התקופה הזאת, מהשנים הכי טובות בחיינו. הלוואי ותמיד השנים האלו יהיו יפות בעיני.