טריגר: פגיעה עצמית.
פרק 75 | נשימות | לואי
"לואי?" ליאם שואל, מופתע מעט, ברגע שאני נכנס אל הבית שלו בלי לדפוק. הוא מתקדם לעברי ומסתכל עלי מלמעלה למטה. אני מניח שהוא ציפה שאני אהיה עם המשפחה שלי בגלל המוות של לוטי, אבל אני לא יכול. ידעתי שהיא עמדה למות וידעתי שהיא לא הייתה רוצה שאבזבז את היום שלי בבכי. אני צריך להתאפס, ואני צריך לאפס את הארי.
"הכל בסדר איתי." עבר יום אחד והכל לא בסדר, אבל אני אתאושש. זה היום האחרון לפני סיבוב ההופעות, אני חייב להתאושש. ההופעה הראשונה שלנו כאן, בלונדון, ולאחר מכן אנחנו עומדים לעבור חמישה חודשים מסביב לעולם. אני אשקר אם אני אגיש שאני נרגש כמו פעם. זאין לא איתנו, אנחנו בקושי מדברים, הארי לא בסדר. ההתרגשות העיקרית שלי היא מהמעריצים, מהמרץ שזורם בכל חלק בגוף ברגע שאנחנו על הבמה.
"הארי בחדר שלו?" אני שואל ומסתכל לכיוון המדרגות. ליאם בוהה בי בחוסר הבנה. "ליאם, הכל בסדר. אנחנו צריכים לדאוג להארי עכשיו." הוא מנער את ראשו ועיניו משקפות לי שהוא מרחם עלי. אני יכול להבין זאת, הארי העביר אותי כל-כך הרבה ובכל זאת גם ברגעי השפל של חיי אני ממשיך לחזור אליו. הוא זקוק לי עכשיו, בדיוק כמו כמה שאני זקוק לו.
"אני חושב שהוא כבר ישן." אני מחייך, חיוך קטן שלא מגיע עד עיניי, ומודה לו. באיטיות ובשקט אני עולה למעלה במדרגות המלבניות. הדלת לחדר שלו סגורה ונעולה. הוא לא מגיב כשאני לוחץ על הידיתי ודופק בעדינות, אז אני מניח שהוא ישן. באיטיות אני מסתובב עם הגב אל הדלת ומחליק מטה לכיוון הרצפה, מתיישב ומשעין את הגב והראש שלי על הדלת.
העיניים שלי נעצמות כשאני מנסה להקשיב לנשימות שלו, עד כמה שאפשר. אני מרגיש שאם אני אעצום את העיניים לשנייה אחת מיותרת, אסובב את הגב שלי ברגע הלא נכון, אם אני רק אפסיק לשים לב, הוא יעלם. מספיק רק חתך אחד עמוק מידי בשביל שהוא לא יהיה כאן. אני חייב להשאר בשליטה ולדאוג שהארי יהיה בסדר.
עוברות לפחות שלוש שעות עד שליאם עולה במדרגות ומופיע מולי. "מה אתה עושה?" אני מסמן לו להיות בשקט והוא מתיישב מולי, גבו נשען על הצד השני של המסדרון. "הנשימות שלו," אני לוחש. "אני מוודא שהוא עדיין נושם." הפה של ליאם נפתח לשנייה ואז הוא סוגר אותו. הוא מהנהן לעברי ומקשיב יחד איתי לדממה, רק מנסה להבין האם הארי בסדר.
אנחנו שומעים תזוזה מהחדר לפתע ומתקרבים אל הדלת במהירות. אנחות רווחה משתחררות מהפה שלנו כשאנחנו שומעים שהוא קם רק לשנייה, בטח בשביל לרחוץ פנים. "ליאם, אני יודע שאתה כאן. תלך." אנחנו שומעים מהצד השני של הדלת. "זה אני." אני אומר. יש שקט מהחדר במשך זמן מה. לבסוף הוא פותח את הדלת ומסתכל עלי בעיניים גדולות. "אתה בסדר?" הוא שואל ולפני שהוא מספיק לשים לב אני מזיז אותו הצידה ונכנס אל החדר. "ליאם תוודא שהוא לא נכנס."
ליאם לא שואל ואני מודה לו על כך שהוא חוסם את הארי בגופו. אין לו סיכוי לעבור את ליאם, לא משנה כמה הוא ינסה. אני לא מקשיב לצעקות של הארי או לדברים שליאם אומר לעברו, אלא רק ממשיך להתמקד במשימתי. יש משהו שאני חייב לעשות, כמה שיותר מהר וביעילות הרבה ביותר שאני יכול לסגל לעצמי. יש לי רק הזדמנות אחת.
תוך כמה דקות כל המגרות בחדר של הארי מפורקות אל מחוץ לציריהן. הארון שלו פתוח והבגדים בתוכו מבולגנים לחלוטין. גם בחדרון המקלחת שצמוד לחדר שלו המצב דומה. במרכז חדר השינה אני אוסף כל דבר חד שאני יכול למצוא. סכינים שהוא שמר מתחת למיטה או בארון הבגדים, נעצים, ואפילו את סכיני הגילוח. אני עובר על הכל, מוצא סכין אחת בחיפוי העץ שבארונית השירותים.
העיניים שלי עולות אל הארי שהפסיק לצעוק ורק בוהה בפעולותי. אני נד את ראשי בעצב לעברו כשהוא מבקש שאני אעזוב את הכל כמו שהוא, שאני אפסיק. כשאני שואל אותו אם יש עוד הוא לא עונה, אז אני ממשיך לחפש. ליאם ממשיך לוודא שהדרך שלו אלי חסומה עד שאני בטוח שעברתי על כל פינה אפשרית ושעשיתי כל מה שאני מסוגל.
מצאתי יותר חפצים חדים מכמה שחשבתי שיהיו, אז אני מניח שהוא ציפה שנחפש אותם בסופו של דבר. אני אוסף את כל החפצים אלי בקופסה אקראית שהייתה לו בחדר, מקווה שאלו בהחלט כל הדברים שהוא הסתיר מאיתנו. לפני שאני יוצא מהחדר אני מסתכל עליו, יודע שהוא כועס עלי עכשיו.
הארי לעולם לא יסלח לי על כך שלקחתי ממנו את האפשרות שלו לברוח מהעולם, ואני לעולם לא אסלח לעצמי על כך שלא יכולתי לעשות דבר נוסף בשביל למנוע ממנו את הפגיעה הזאת.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
