אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-45-

טריגרים: הומופוביה, אלכוהליזם.

פרק 45 | לידך | לואי
לפני שלושה חודשים

אנחנו הולכים על במה מעט מוגבהת, מחייכים אל הבזקים של מצלמות. מאז שאני והארי יחד נהיה קשה יותר לחייך באמת, להתנהג כאילו הכל כשורה למרות שאני לא יכול להראות מה אני באמת מרגיש אליו. הארי מעט מאחורי ושאר הבנים לפנינו, מתקדמים אל המושבים שלנו, מדברים בניהם תוך כדי. יד מונחת לפתע על החלק התחתון של גבי ואני מסתובב, מסתכל על הארי. במהירות אני משתחרר מהמגע, אולי מהפתעה ואולי מפחד שיראו אפילו את המגע הקטן ביותר. עיניו משדרות לי עצב מעורבב עם הבנה.  אני נרגע, לוקח נשימה ומזיז את הראש שלי בשאלה. "איפה אתה רוצה לשבת?" הלב שלי פועם מהר מדי וחיוך עולה על הפנים שלי מזה שהוא רוצה להיות קרוב אלי. "לידך."

הארי מרים את ידו, מסמן לשאר הבנים שישמרו לנו את המקומות. המנהלים מבחינים בזה, מתקדמים אלינו במהירות. החיוך של הארי נמחק מפניו והוא לוקח צעד אחורה ממני. "אתם לא יכולים לשבת יחד." "מה?" המצלמות פונות אלינו. ברור לכולם שקורה כאן משהו שלא אמור לקרות. "אתם לא יכולים לשבת יחד." אחד מהם חוזר על זה. לסתו של הארי קפוצה והוא מאגרף את ידיו בצידי גופו, נד בראשו בחוסר אמון. "הארי-" "תעזוב אותי, לואי." הוא יורה את המילים מפיו בכעס, לא מסתכל עלי כשהוא מסתובב ובורח החוצה מהמקום.

אני המום מדי בשביל לזוז. זאין חוזר לעברי, מסמן לי להתחיל ללכת אל הראיון, לוחש לי באוזן שיש מצלמות מכל עבר. כאילו אני יכול לשכוח מהמצלמות, מהמבטים, מהדיבור עלינו. "אל תעשה דרמה." אחד מהמנהלים מניח יד על הכתף שלי ועוצר אותי מללכת אחרי הארי. אני מתנער מהמגע במהירות, חושב על כמה שאני שונא את זה. כל הכוחות שיש בי נדרשים בשביל ללכת יחד עם זאין אל המקומות המסומנים שלנו. אני רוצה להיות מסוגל לעזור להארי, לחבק אותו, למנוע ממנו להישבר. קשה לי להיות רחוק ממנו עכשיו, כשאנחנו צריכים זה את זה. "אתה בסדר?" ליאם שואל בשקט, נראה מודאג. אני לא עונה ורק משיר את המבט אל המראיינת, מחייך חיוך מזויף שבקושי נשאר על הפנים שלי.

מישהו אומר למראיינת שהארי לא יגיע והיא מסמנת כמה דברים בדף שמולה. אני מנסה להקשיב כשהראיון מתחיל, באמת, אך אני לא מסוגל. אני רוצה שהארי יהיה לידי, אני רוצה לראות שהוא בסדר. הארי לא מגיב ככה בדרך כלל. עוברות כמה דקות מהראיון כשהיא פונה אלי ישירות לבסוף. "לואי?" אני מנער את ראשי. "לא הייתי מרוכז, סליחה. את יכולה לחזור על השאלה?" היא שולחת חיוך. "אחרי התמונות שפורסמו במועדון עלו הרבה שמועות עליך ועל הארי, אך אף אחד משניכם עדיין לא הגיב עליהן. תוכל לספר לנו האם קורה משהו בניכם?" הפנים שלי מחווירות. אני נעמד, הכיסא חורק על הרצפה מהזריזות בה אני מתרומם. "לא קורה ביני לבין הארי כלום. אני לא חושב שמערכות היחסים שלי הם העיניין של כולם." ליאם מושיט את ידו כדי לעצור אותי. אני מתחמק, מסתכל מסביב ורץ החוצה מהחלל המחניק.

הטלפון מוצא את מקומו בידי ואני מחייג להארי, עובר למשיבון הקולי. אני עובר לשלוח לו הודעות, ממשיך להתקדם הרחק מההמולה שמאחורי. גם אליהן הוא לא עונה ודאגה מתגבשת מסביב החזה שלי, מעיקה עלי. הוא תמיד עונה לי. מה אם קרה משהו? "לואי, תחזור פנימה." אחד מהמנהלים מגיע, עומד מולי. "תעזוב אותי." הוא נאנח. "אתם צריכים לספר לנו אם קורה בניכם משהו." "זה כל מה שאכפת לכם ממנו, נכון? מהיחסי ציבור האלו? אנחנו לא יחד, אבל אני כן מאוהב בו. כל מה שאני רוצה זה להגיד לו מה אני באמת מרגיש, לספר על זה לכולם. אתם לוקחים ממני את האפשרות הזאת. אני חושב שאם ביקשתי שתעזוב אותי אתה יכול לפחות לכבד את הדבר היחיד שביקשתי מכם." הוא לא עונה, מסתובב והולך מכאן. אני מחייג אל הארי פעם נוספת, זוכה עוד פעם לשמוע את הצפצופים במקום את הקול שלו מהצד השני. בלית ברירה אני נוסע הביתה, בתקווה שאולי הוא שם.

למרות מה שחשבתי הארי לא נמצא גם באף אחד מהחדרים בבית. אני מנסה להתקשר פעם נוספת, לא זוכה לתשובה. אני מודאג, יותר מודאג ממה שחשבתי שאני אהיה. בלי סיבה דמעות עושות את דרכן במורד לחיי. אם רק לא היה את החוזה הארור הזה. אני מתיישב על הרצפה בפתח הבית, ממש מול הדלת, ומקרב את הרגליים לחזה שלי בתקווה שהחששות יעלמו. 

***

זאת הפעם הראשונה שהארי חוזר שיכור הביתה.