אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-23-

1/5
תודה על 300 הצבעות!

טריגר: סרטן.

פרק 23 | כל מה שנשאר | לואי
האור של השירותים בחדר של לוטי צהוב. זה שונה מכל המנורות הלבנות הפזורות במסדרונות ובחדרים בשאר בית החולים, אך זה שינוי מבורך. עוברת שנייה עד שהעיניים שלי מתרגלות אל האור החדש, אך הן אף פעם לא עומדות להתרגל למה שאני רואה מולי. לוטי יושבת על ברכייה, רגלייה משוכות מתחתיה, ראשה קרוב אל אסלת השירותים. על רצפות השיש הלבנות פזור קיא, אשר מעיד על כך שהיא לא הספיקה לצאת מהמיטה ולדדות עד לחדר הקטן. אני ממהר לאסוף את השיער שלה ביד אחת ולפתוח תוך כדי את זרם המים בכיור, להרטיב את כף היד שלי ולהניח אותה על העורף שלה. "זה בסדר. הכל בסדר." אני לוחש לה ואוסף לה את השיער בגומיה שנשארה במקלחת בזמן שהיא מקיאה פעם נוספת.
היא מלוכלכת כולה ועוברות כמה דקות נוספות עד שהיא מרימה את המבט אלי, מנגבת בידה את פיה. אני תומך בה בגופי, משעין אותה עלי ועוזר לה לעמוד באיטיות. היא תופסת בכיור בשביל להתייצב, נשענת עליו. בידיים רועדות היא פותחת את זרם המים ומנקה את הפנים שלה מהלכלוך. רק כשהיא מסתובבת אלי אני יכול להבין שהיא בוכה. זאת הפעם הראשונה שאני רואה שהיא בוכה מאז הגילוי על המחלה. פסים דקים ושקופים יורדים כלפי מטה על עורה, משרטטים שבילים לאורך לחייה. היא לא מנסה להסתכל אל מקום אחר, אלא נותנת לעצמה להתפרק. השפה שלה רועדת והיא נושכת אותה בכוח. העיניים שלה נעצמות לשנייה ונפקחות, אדומות יותר ויותר בכל שנייה שעוברת. היא נופלת עלי ואני מחבק אותה, מתעלם לחלוטין מזה שהיא מלוכלכת. "את בסדר. אני כאן איתך." דבר מזה לא בסדר, אך אני לא יכול להבטיח לה כלום. אנחנו נאלץ להסתפק במילים האלו.
ההרגשה הזאת מוזרה: לראות משהו שחומק ממך בלי יכולת לאחוז בו. לוטי הייתה הדבר הבלתי ניתן לאחיזה מאז היום בו היא חלתה. היא חמקה מבין אצבעותי, נפלה בין החורים הקטנים כלפי מטה. היא התרופפה ממדפי החיים, מאיימת ליפול. נעלם בה משהו שהיה קודם, כאילו דבר מה שהקליפה שלה הכילה התחיל לצנוח ממנה, לזלוג עם מי שהיא הייתה לפני המחלה. הדמעות הופכות לנהר קטן על פניה והסירה שלה מתהפכת. אני יכול רק לקוות שהיא לקחה נשימה מספיק עמוקה.
"בואי, אני אעזור לך ותיכנסי להתקלח. תתחילי להוריד את הבגדים." אני מלטף לה את הגב בעדינות מבעד לחולצה ספוגת הזיעה והלכלוך. היא נעמדת ישר בלי ליפול אז אני יוצא מהחדרון הקטן והולך לארון שלה, לוקח כמה בגדים נקיים ומגבת. כשאני חוזר לחדר היא לובשת רק בגדים תחתונים. כבר שמתי לב לזה מקודם, אך רק עכשיו אני מבין כמה היא רזתה. הגוף שלה הצטמק ונהיה קטן יותר ממקודם. כולה מלאה בזוויות חדות ומשופשפות; צלעות ועצמות בריח שבולטות דרך העור. היא לא מפסיקה לבכות ואני מתקרב אליה, מנגב מעט מהדמעות. "אני אתן לך פרטיות, תקראי לי אם את צריכה משהו." אני מתכופף מעט בשביל להניח נשיקה על המצח שלה וללטף בעדינות את ראשה, מפחד שהיא תישבר תחת המגע שלי. "אני ממש כאן, אל תדאגי." אני סוגר את הדלת מאחורי, מחליק עליה ומתיישב על הרצפה. החלק הכי נורא הוא שאני לא יכול לעשות כלום חוץ מלהסתכל עליה מהצד. אין לי דרך להושיט את עזרתי, להילחם יחד איתה.
לוטי קוראת לי עשר דקות אחר כך. היא לבושה ומגבת עוטפת את שיערה, העיניים שלה נקיות מדמעות. ברגע שהדלת נפתחת ביננו היא נופלת אלי וטומנת את ראשה בתוך החזה שלי, משחררת נשימות חמות הפוגעות בי. אני מקרב אותה אלי כמה שאפשר, בעדינות הכי רבה שאני יכול לסגל לעצמי. רק כשהיא נשכבת במיטה שלה, נעטפת בשמיכות עד הצוואר, היא מדברת. "חצי שנה עד שנה." "מה?" אני יודע בדיוק על מה היא מדברת. "זה כל מה שנשאר לי." אני מכניס אוויר עמוק לריאות שלי, עושה הכל בשביל לא להישבר. "אל תהיי מצחיקה, נשאר לך גם אותי." היא פולטת צחוק קטן ותופסת ביד שלי, לוחצת עלייה פעמיים. "זה די נורא, נכון?" הקול שלה שבור, ריקני. "כן, זה די נורא." היא מחניקה יבבה נוספת והפעם אני זה שמהדק את האחיזה שלי ביד שלה, מסמן לה שאני ממש כאן לידה. אני לא אשחרר אותך. את תהיי בסדר. אני מנסה להגיד את הדברים האלו, אבל לא מצליח.
"הם הוסיפו לי פעם אחת של כימו בשבוע. בגלל זה אני מקיאה." הראש שלי עולה למעלה ולמטה בהנהון, רק בשביל לסמן לה שאני מקשיב. "הם אומרים שזה הניסיון האחרון, ואם זה לא יעבוד יש לי הכי הרבה שנה מעכשיו." היא משחררת אוויר מפיה. "יש לי רק שנה אחת לחיות." יכולים להיות לי כל-כך הרבה דברים להגיד עכשיו, אבל המוח שלי נותר ריק לחלוטין. העיניים שלה נוצצות פעם נוספת ואני מתאמץ לא לבכות. "אני אוהב אותך. את יודעת את זה, נכון?" החיוך שלה נותן לי מעט תקווה. הוא מגיע עד העיניים שלה וגורם להן להצטמצם בצדדים. "אני יודעת. אני גם אוהבת אותך." הלוואי שאני לא אהיה צריך לאבד אותה. "אתה האח הכי טוב שהייתי יכולה לבקש."