טריגר: אלכוהליזם.
פרק 8 | למה אתה מכור? | הארי
ליאם החזיר אותי אל הבית שלו. בלי לחשוב יותר מדי אני רץ אל השירותים ומקיא. אני מרגיש שהגרון שלי אפילו יותר שורף ממקודם, על המצח שלי יש אגלי זיעה זעירים והשרירים שלי נרפים ומתכווצים שוב ושוב. ליאם מניח את ידו על כתפי ומושך אותי לאחור, משעין את הגוף שלי על הקיר הקר. הנשימות שלי מבולגנות בזמן שליאם מתיז מים על פרצופי בעדינות. "זה הצעד הראשון," הוא אומר. אני תולה בו מבט ומנגב עם היד את הפה שלי, נשען עוד יותר לאחור ומתענג על הקור הפתאומי. "אתה רק צריך להגיד את זה." אז אני אומר. אני מודה בזה שאני מכור ושאני לא מרגיש שאני מסוגל בלי זה. אני מספר לו כמה אני חסר אונים מהרצון העז להוריד משקה נוסף בגרוני. אני צועק על כל העולם - ובאותו זמן נשען על ליאם שרק מקשיב - עד שהקול שלי רועד ואני מתחיל להשתעל.
אני לא בטוח כמה זמן עבר. אני משתתק וליאם ממשיך להביט בי, אך הוא לא נראה שופט. אני מנסה לחייך אליו בעדינות, אבל אני מרגיש שמשהו שוב עולה בגרוני ואני כושל בשנית אל האסלה. הוא יוצא מהשירותים וחוזר כעבור דקה או שתיים עם בקבוק מים אותו הוא מושיט לי. אני לוקח אותו בחיוך וממלמל תודה שנחנקת בגרוני. "תתקלח, הארי. אני מחכה לך בסלון." הוא שולף מגבת כחולה מאחת המגירות ומושיט לי אותה לפני שהוא יוצא וסוגר את הדלת. אני נאנח, פושט את הבגדים במהירות ומביט לשנייה על המגבת הכחולה. אני לא שולט על זה, אבל אפילו הצבע של המגבת מזכיר לי את לואי. אני שוקל לקרוא לליאם לחזור כי אני צריך להתוודות על עוד דבר אחד. אני מכור. אני מכור ללואי טומלינסון יותר משהייתי מכור לכל דבר אחר בחיי.
אני מועד אל תוך המקלחת ופותח את המים על הצד הקר. הם מטפטפים עלי, נופלים בעדינות על גופי. הגוף שלי נרפה בהדרגה מתחת למים והזיעה הקרה נשטפת מגופי כלפי מטה. הזרם מנחם. נוצר רעש מבולגן בגלל המים שפוגעים ברצפה ואני מנסה להתרכז רק בו ולא באף מחשבה אחרת שמסתחררת בראשי. אני מסתבן במהירות, מרים את ראשי אל הברז ונותן למים ליפול לי על הפנים. אני יוצא מהמקלחת, עדיין לא בטוח שאני באמת מרגיש טוב יותר, אבל בהחלט כן יותר יציב. אני מנגב את השיער עם המגבת ולאחר מכן קושר אותה על מותניי, יוצא מהמקלחת אל הסלון.
ליאם מחכה לי ועל השולחן הקטן יש מספר עלונים פזורים ואוסף של אסימונים. אני מתיישב לידו ומביט בדפים שעל השולחן. "זה לא עומד להיות קל," אני מהנהן לעברו. "תראה את זה." ליאם לוקח כמה מהאסימונים ביד ומראה לי אותם. אני נאחז בהם ומביט על המספרים שעליהם בתהייה. "מה זה?" ליאם מחייך ומשאיר רק אסימון אחד בתוך היד שלו, מחזיר את כל השאר לשולחן. "על כל חודש בו אתה נקי מאלכוהול אתה מקבל אחד כזה," על האסימון שנשאר מתנוסף המספר שמונה. למטה, באותיות קטנות, כתובה המילה "חודשים". אני מביט לליאם בעיניים במבט לא מאמין. הוא עבר את כל זה בלעדי? "לפני זה כבר היו לי חודשיים, אבל נכנעתי ושתיתי. מאז יש לי שמונה חודשים." הוא מחזיר גם את האסימון הזה לשולחן.
"יהיו לך תסמינים. כמה זמן עבר מאז ששתית פעם אחרונה?" אני חושב לשנייה לפני שאני עונה. "יומיים כמעט." הוא מהנן אלי. "הם כבר התחילו. ביום הראשון זה בעיקר רעידות בידיים. אני לא יודע אם שמת לב כמה רעדת שהגעת אלי אתמול אחרי הפרידה עם לואי, אבל בקושי הצלחת לאחוז במעקה מרוב שרעדת." אני מביט בליאם מבולבל. "זה לא היה בגלל- ובכן- לואי?" ליאם לא מביט עלי. הוא כועס עדיין על הבגידה, אני יודע את זה. "טוב, אני מניח שזה היה גם בגלל זה. אני לא זוכר מתי ראיתי אותך בוכה פעם אחרונה לפני זה. אבל ככל הנראה זה היה בעיקר בגלל האלכוהול." אני מהנהן בראשי, מסמן לו להמשיך. "יש לא מעט תסמינים שנחשבים קלים יחסית. לרוב הם מופיעים במשך שלושה ימים אחרי תחילת הגמילה, אבל לא מעט פעמים הם ממשיכים גם יותר זמן." ליאם מביא לי את אחד העלונים מהשולחן. אני פותח אותו וקורא על התסמינים, מעקם את פני מרוב כמה שזה נשמע נורא. הרעידות הן השלב הראשון. השלב השני כולל שלל תסמינים: דיכאון, כאבי ראש, הזעה מוגברת, סיוטים, הקאות ועוד רבים אחרים. אני מניח את היד על המצח בתסכול לפני שאני עובר לעמוד הבא שמסביר על השלב השלישי. "ברוב המקרים השלב השלישי ימשך שבועיים אחרי תחילת הגמילה מאלכוהול. התסמינים מהשלב הראשון והשני, בעיקר ההזיות, יהיו תכופים ועוצמתיים יותר. יכולים להיות לך התקפים אז אני אדאג להיות כל הזמן לידך, או שאחד מחברי הלהקה האחרים יהיו אם תסכים לספר להם." אני סוגר את ידי לאגרופים. זה נשמע גרוע יותר עם כל שנייה שעוברת. "חשוב שתזכור שזה בסדר לקבל עזרה. אתה תרצה את האלכוהול כל-כך עד שתשתגע במחשבה על כיצד להשיג אותו. יהיו לך שינויים במצבי רוח, אולי גם דיכאון. אני יודע שכולם אומרים שהשתייה לא מגדירה את מי שאתה, אבל ההרגשה שלך תהיה כאילו אתה לא יכול בלעדיה. ההתקפים יהיו החלק הכי גרוע, יחד עם ההזיות. אנחנו נהיה כאן בשבילך, האז." הוא מניח יד על הכתף שלי.
אני קובר את הפנים בתוך כפות ידי ומייחל לזה שזה לעולם לא היה קורה. יש לי כאב ראש שמערפל את המחשבות שלי ואני נאנח. "בוא, אני אביא לך בגדים. להסיע אותך אל לואי לקחת את הבגדים שלך אחרי זה?" הסיפור ביני לבין לואי נגמר מבחינת כולם. הלוואי וזה היה ככה גם בשבילי. אני עונה בשלילה וליאם תולה בי מבט לא מפוענח לפני שהוא נאנח ומוביל אותי לחדר בו ישנתי בלילה אחרון ובו כנראה אשן בימים הקרובים. "כדאי שתישן קצת. יכולים להיות לך סיוטים, אבל רק תזכור שאני ממש כאן." אני מחבק את ליאם והוא צוחק לעברי, דוחף אותי לאחור ממנו. "אתה תספר לשאר הלהקה?" אני שואל. "רק אם תרצה." אני אומר לו שכן והוא מתחיל להתקדם אל דלת החדר. "תודה, ליאם." אני יודע שהוא מחייך, אך במקום לענות הוא יוצא מהחדר.
~
רק רציתי לציין שאני אוהבת את הקטע הזה: "אני לא שולט על זה, אבל אפילו הצבע של המגבת מזכיר לי את לואי. אני שוקל לקרוא לליאם לחזור כי אני צריך להתוודות על עוד דבר אחד. אני מכור. אני מכור ללואי טומלינסון יותר משהייתי מכור לכל דבר אחר בחיי."
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
