טריגר: סרטן
פרק 5 | המולת בית חולים | לואי
אורות הניאון מבזיקים בצבע לבן בזמן שאני פוסע לאיטי על רצפות השיש המצהיבות. ההמולה היום בבית החולים קטנה מבדרך כלל והיא אף נהייתה קטנה יותר בשעתיים בהן אני כאן. אני אוחז שקית עם חטיף בידי והיא מתנגשת לפרקים בירך הימנית שלי בעת הליכתי. מדי פעם אני מרכין את ראשי יותר ומושך את כובע הקפוצ'ון מעל הראש, פן יזהו אותי. ישנה ההרגשה שכל המבטים נעוצים בי, כל העיניים חודרות את שכבות הבגדים והמבטים המושפלים והם רואים מי אני באמת. למרות זאת אף אחד לא עוצר אותי בזמן שאני עולה במדרגות הלבנות וניגש אל הדלת המוכרת.
"חזרתי." אני מכריז בעת כניסתי לחדר ומשליך לעברה את החטיף. לא משנה כמה פעמים אני רואה אותה כאן, גם אחרי כל החודשים הרבים בהם היא בבית החולים, אני מרגיש כאילו היא לא במקום בו היא אמורה להיות. לוטי מחייכת אלי, אבל כל מה שאני יכול להתרכז בו זה עורה הבהיר מידי, הגוף הרזה שלה שמלא בעצמות בולטות במקומות הלא נכונים. "את עדיין מרגישה טוב, לוטי?" אני שואל אותה, למרות ששאלתי את זה רק לפני עשר דקות. "בדיוק כמו בפעם האחרונה ששאלת." היא צוחקת ואני ניגש אל מיטת בית החולים שלה ומחבק אותה.
בית החולים אף פעם לא היה מקום מפחיד בשבילי. תמיד הייתה לי הרגשה שזה מקום שעד שאני אגיע אליו יעבור זמן. הייתי חולף ליד בתי חולים ולא מרגיש רע לפתע, אלא פשוט ממשיך להביט קדימה כאילו כלום לא קרה. עכשיו הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו זה בית החולים. אני לא יכול לא לדמיין את הרצפות והאורות, הקולות של המכונות והיבהובים של נורות מזהירות. אני עדיין לא מפחד מבתי חולים, אבל אני ללא כל ספק לא אוהב לעבור לידם או לשהות בתוכם הרבה זמן. כמעט את כל הזמן הפנוי שלי אני מעביר בבית החולים עם אחותי. הארי ידע את זה וזאת הסיבה שהוא פעמיים בשבוע היה מגיע איתי אל בית החולים, אוחז בידי בזמן שהיינו עוברים את הדלתות המסתובבות הגדולות שמובילות פנימה.
אני מתרחק מלוטי ומתיישב על הכיסא. עדיין לא הספקנו ממש לדבר מאז שנכנסתי לחדר שלה כי האחות הפטפטנית, אבל הנחמדה הייתה בחדר וקישקשה איתנו ללא הרף. "איך אתה, לו?" אני קובר את פני בתוך הידיים בדרמטיות, אנחה קטנה נמלטת מפי. "זה עדיין לא טוב יותר." המחשבות על הארי תוקפות את הראש שלי. התקשרתי אל כל חברי הלהקה באמצע הלילה כי לא ידעתי מה לעשות. בדרך כלל הייתי מדבר עם הארי, אבל הפעם הוא הסיבה לכך שלא היה לי עם מי לדבר. נשארתי ער עד שעות הבוקר המוקדמות בהם ידעתי שלוטי עוברת בדיקה שגרתית ואז התקשרתי אליה, בוכה בטלפון יותר ממה שבכיתי במשך הרבה זמן.
"אפשר לא לדבר על זה?" אני אומר בשקט והיא מחייכת במהירות לעברי. "אמרת שיש לך משהו להשמיע לי, נכון?" אני מחייך וידי מוצאת את הגיטרה שהבאתי. "זוכרת שאמרתי לך על הדפים שהארי השאיר לי?" אני מכווץ את פני מתי שאני אומר את השם שלו. "לא קראתי מה הוא כתב, אבל היה שם לחן. אתמול שיניתי אותו קצת וכתבתי מילים למנגינה." אני פורט על המיתרים בעדינות. הקול שלי רועד מעט בהתחלה, אך הוא הולך ומתייצב. הכל שקט מסביב. אני עוצם את עיני, משתקע במילים ופורט בעדינות על מיתרי הגיטרה עם אצבעותי. אני כמעט יכול לראות עכשיו את כל מה שעברנו ועיניו הירוקות מופיעות בזיכרוני. למרות שאני מנסה להתרכז במילים אני מצליח רק לחשוב שאני לא רוצה שהשיר הזה יסמל את הסוף של כל מה שקרה בינינו. אנחנו יכולים להיות הרבה יותר מזה, אפילו יותר ממה שהיינו.
אני מסיים עם השיר ומוחה את הדמעות שלא שמתי לב שהתחילו לרדת. "מה בדיוק אמרת לו אתמול?" לוטי מצמצמת את עיניה לעברי. אין טעם להסתיר את זה ממנה אז אני נושף בעצבנות לפני שאני עונה. "אמרתי לו שאני אוהב אותו. אני רוצה להגיד לו את זה כבר חודשים ובכל זאת הפעם הראשונה שאני מצליח לומר את זה היא כאשר אנחנו נפרדים." היא מחזיקה ביד שלי ועם ידה הפנויה היא מעלה יותר את השמיכה כלפי מעלה, מתעטפת בתוכה.
"אל תאשים את עצמך." אני משפיל את מבטי. איזו סיבה כבר הייתה יכולה להיות להארי לבגוד בי אם לא הייתי מספיק בשבילו? זה לא היה סוד שאני הכי פחות דומיננטי בלהקה. אין יום שעובר בלי שאני קורא, רואה או שומע על זה זה שאני הורס את הלהקה. הקול שלי אף פעם לא מספיק טוב בשבילם ואני לא אשקר ואגיד שזה לא השפיע עלי. המקום היחידי בו הרגשתי שאני אהוב, שווה לאחרים, היה בין זרועותיו של הארי. אולי בסופו של דבר לא הייתי מספיק גם בשבילו. "הארי אוהב אותך. אני כועסת עליו, אל תבין אותי לא נכון, אבל אני בטוחה שהוא לא עשה את זה בשביל לפגוע בך." אני לא עונה לה.
לוטי מושכת שוב את השמיכה יותר מעליה. "קר לך?" היא מהנהת. אני רואה שהיא רוצה להמשיך ולדבר איתי, אך היא התעייפה מאוד. "זה בסדר." אני נושק אל ראשה וסוגר את האורות בחדר. במהירות אני שולף שמיכה מהארון בצד החדר ומושיט לה אותה. "תדבר איתו לואי." היא אומרת לפני שאני יוצא מהחדר והדלת נסגרת אחרי.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
