טריגרים: אלכוהליזם, סרטן.
פרק 11 | על מה אתה נלחם? | לואי
"בוא לכאן, לו-לו. תספר לי מה קרה." לוטי פורסת את ידיה לעברי. אני מביט בה לשנייה בדאגה לפני שאני נכנס אל מיטת בית החולים שלה, מכסה את שנינו בשמיכה הפרחונית. "אני לא מאמין שאת בבית חולים ותומכת בי יותר ממה שאני תומך בך." זה היה די מדהים, כל פעם מחדש, לראות כמה לוטי חזקה. לא משנה מה הודיעו לה וכמה רעה הייתה הבשורה לא ראיתי אותה בוכה. היא לקחה הכל בקלילות ובחיוך, אך לא הסכימה לקבל את הידיעה על מותה המתקרב. היא נלחמה. היא נלחמה יותר חזק מכל אחד שאני מכיר. לוטי משרבבת אלי את שפתייה, מנסה לא לצחוק תוך כדי. "זה רק בגלל זה שאתה משלם עלי, לואי. אם לא, כבר ממזמן הייתי קמה והולכת." היא צוחקת ונותנת לי להצטרף לצחוקה.
"קבענו להיפגש כל הלהקה ולעבוד על השירים החדשים שלנו," אני עוצם את העיניים שלי ומספר לה. "הארי היה אמור להגיע, אבל הוא לא היה שם. אני אפילו לא יודע למה חיכיתי לו, כי אני מבין שזה נגמר ביננו, ובכל זאת הצלחתי לחשוב רק על זה שהוא לא שם. ניסיתי לשאול את הבנים, אבל הם התחמקו ממני. ניסיתי לשכנע את ליאם לענות לי, אבל הוא פשוט לקח אותי אל הבית שלו בטענה שהארי נמצא שם." לוטי מניחה את ידה על ידי ואני מנסה להתעלם מבית החולים שמסביב, להתרכז רק בשנינו. "הארי ישן, היה נדמה שיש לו סיוטים. הוא מנסה להיגמל מאלכוהול. כל הזמן הזה שהיינו יחד הוא הבטיח לי שהוא יפסיק לשתות. כל לילה מחדש הוא חזר שיכור והתנצל אלפי פעמים. וזה כאב לי כל-כך, כי אהבתי אותו ולא הייתי יכול להיפרד מממנו. הייתי שבוי בקסמיו ולא משנה כמה כעסתי עליו, כמה ידעתי שזה יפגע גם בי ולא רק בו, סלחתי לו. אני לא יודע אם להאמין לזה." אני נזכר בהרגשה של עורו תחת עורי כאשר חיבקתי אותו במיטה, מנסה להבטיח שהוא מוגן. "הוא לא הסכים לראות אותי. כל שאר הבנים ניסו להרחיק אותי ממנו ולא נתנו לי להתקרב אליו יותר מדי, אך זה לא מנע ממני. וברגע שהייתי בטוח שהוא יהיה צריך את העזרה שלי, ממש כמו כל הזמן שהוא היה שם בשבילי, הוא דחה אותי. אני יודע שאני צריך לשכוח אותו, אבל שהבטתי בו הרגשתי חלש, כאילו אני לא יכול בלעדיו. אני כועס עליו, אני כל-כך כועס עליו, אבל אני גם אוהב אותו."
אני פוקח חזרה את עיני, מחזיר את מבטי אל לוטי. היא מחייכת בעצב ומנסה להחניק שיעול קטן. הפנים שלי מתכווצות בדאגה, והיא כנראה מבחינה בזה כי היא מתחילה לדבר. "אני חושבת שאולי, רק אולי, זה שהארי בגד בך השפיע עליו יותר ממה שזה השפיע עליך." "למה את מתכוונת?" אני שואל. "אני לא באמת יודעת, אבל אני לא חושבת שהוא התכוון לעשות את זה. הארי לא היה פוגע בך, בטח לא עם כמה שהוא אוהב אותך. אני די בטוחה שהידיעה שהוא הרס את כל מה שהוא בנה איתך, שהוא פגע בך למרות כמה שהוא אוהב אותך, פגעה בו גם כן." האחות הקבועה, מרי, נכנסה אל החדר וציקצקה בלשונה לעברנו. היא אף פעם לא אהבה שאני נכנס אל המיטה של לוטי, אך בחרה להעלים עין מכך. אנחנו ממלמלים אחד לשני כמה דברי שלום ולא מעמיקים בשיחה הפעם, בשונה מבדרך כלל.
"אתה זה שתמיד סיפר לי שקשה לך לראות שהארי עצוב, ושהוא לא בוכה אף פעם. מתי ראית אותו בוכה לפני כן? מה שהוא עשה שבר אותו. והארי בן אדם טוב, באמת. אולי הייתה לו סיבה, ואולי באמת לא הייתה לו, זה לא באמת משנה. אולי הוא לא אמר את זה, אך זה ברור שהוא אוהב אותך. הוא אוהב אותך, ובדיוק בגלל זה הוא לא רוצה שתראה אותו במצבים האלו." אני לא מאמין שהארי באמת אוהב אותי. לא מרחיקים מישהו שאתה אוהב, לא בוגדים בו ושוברים את האמון שלו כל פעם מחדש. "אתה כועס עליו, נכון?" אני מהנהן אל לוטי ומתכרבל לצד גופה. מרי שולחת עלינו מבט ומתקרבת אל המיטה. "ילד, אל תוותר על אהבת אמת," היא מתיישבת בכיסא על יד המיטה, מניחה בצד את כל הערכות הרפואיות שהייתה צריכה להחליף בחדרים. "אתה יכול להתאהב הרבה פעמים, אבל אתה תיפול רק בשביל מישהו אחד. ואולי אתה חושב שאי אפשר לבחור מי זה, אבל אתה יכול. כי אם אתה חושב שאתה מרגיש אליו משהו, אפילו רק משהו קטן, אתה יכול לגרום לזה להפוך לאהבה הכי גדולה בחיים שלך."
מרי נעמדת במהירות, כאילו נזכרה במקומה. לוטי ממלמלת אליה תודה חטופה והיא יוצאת מהחדר, שולחת מבט אחרון לעברנו. אני חושב על מה שהיא אמרה, התמונה של הארי עולה בראשי. "אני לא בטוח שאני יכול לסלוח לו." אני אומר, חושב על דברייה של מרי. האם אני באמת מוכן להילחם בשבילנו?
~
מה חשבתם על השיר החדש של לואי?
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
