פרק 7 | לאסוף את הרסיסים | לואי
אני צריך לשבור משהו. כל דבר שישמיע רעש חזק, אחד כזה שיהדהד ויגרום לשכנים להתעורר ממנוחת הצהריים שלהם. אני מדדה אל המטבח ותופס באחת הכוסות שעומדת עדיין חצי מלאה, מעביר אותה בין אצבעותי באלגנטיות. מבטי נעצר על המים לשנייה לפני שאני מטיח את הכוס על הרצפה, נותן לה להתנפץ מתחת לרגלי. הרסיסים שוכבים בשלולית קטנה של מים ונוצצים מאור המנורה הלבנה שמעלי. אני מרגיש שבור כמו הכוס הזאת, ליבי מנותץ למאות רסיסים. במהירות אני לוקח בידי גם את האגרטל. החמניות כבר נבולות מעט, אך זה לא גורע מיופין כמו שהארי גרע מממנו. הוא היה קורא לי השמש שלו, ועכשיו הוא לקח את כל מה שעזר לי להאיר. האגרטל מחליק מידי. עוד מים נאספים אל השלולית והפרחים מתפזרים לכל עבר יחד עם שלל זכוכיות מגדלים שונים.
אני משאיר את הבלאגן במטבח והולך אל החדר שלנו בזהירות, נמנע מלדרוך על השברים. המיטה שלי ושל הארי מוצעת במצעים אפורים והסדינים מבולגנים עדיין, בעיקר כי הארי לא כאן בשביל לסדר אותם. אני נופל על המיטה ודוחף את הראש לתוך הכרית של הארי, שואף את הריח שלו כמה שאני יכול. שמעתי שאומרים שאהבה היא כוח בלתי יתואר, שהיא מסוגלת להקים ולהרוס אימפריות, האהבה מחיה והורגת; משנה את סדרי היקום. הלוואי וזה היה נכון, אבל זה לא. בסופו של יום האהבה מפוררת אנשים ולא מותירה להם דבר מלבד תקווה. זה אף פעם לא יספיק.
אני מרים את הטלפון מהמיטה לידי ושולח הודעה לנייל, בעיקר כי אני לא רוצה להיות לבד עכשיו. אני רואה שהוא קרא את ההודעה, אך הוא לא עונה לי בחזרה. הנשימות שלי מבולגנות ומהירות מדי, מזכירות את הבלאגן שבחיי. ידי אוחזות בסדינים בחוזקה ואני חושב על כל הפעמים שישנו עליהם יחד, סבוכים זה בזרועותיו של האחר. יש לי כל-כך הרבה דברים אחרים לחשוב עליהם, בעיקר על לוטי והלהקה, אך המחשבות שלי מתמקדות בו ללא הפסקה. הריח שלו נמצא בכל מקום והצד שלו במיטה ריק מדי באופן שקשה להתעלם ממנו. "למה?" אני לוחש לעצמי, לא מצפה לקבל תשובה אמיתית.
רעש של דלת נפתחת קוטע את המחשבות שלי. "לואי!" אני שומע את נייל צועק, אך לא טורח לקום מהמיטה ולהפסיק לשאוף את ריחו של הארי כאילו זה יחזיר אותו אלי. "מה לעזאזל-" נייל ככל הנראה נתקל בבלאגן שעשיתי במטבח. הוא בשקט למשך שניות ארוכות לפני שאני שומע את דלת המקרר נפתחת ואת נייל קורא לי. אני משקיע מאמץ רציני בלקום מהמיטה ומדדה מהחדר במסדרון אל עבר המטבח. "דבר ראשון, אתה עומד לסדר את זה. ודבר שני, אין לך אוכל בבית הזה! אני ואתה עומדים להכין משהו לאכול." אני מגלגל את עיני ומתכופף אל הרצפה, מתחיל לאסוף את הזכוכיות המנופצות בידי וללכת איתם לכיוון הפח. נייל מוציא מצרכים ממגרות אקראיות וממלמל משהו על פנקייקים. "למה אתה מוציא חפיסת שוקולד בשביל פנקייקים?"נייל לא עונה ובמקום שובר שתי שורות ומתחיל לאכול אותן בזמן שהוא פותח את המקרר ומוציא כמה דברים אחרונים.
"למה אין לך אוכל מוכן בבית?" נייל נשמע עצבני וזה גורם לי לפלוט צחוק קטן. "הארי מבשל בדרך כלל." אני מושך בכתפי כאילו זה מובן מאליו ונייל מסתובב אלי, תולה בי במבט. הוא ממלמל משהו מתחת לאפו שלא ניתן להבין ומנסה להעלים את המבט המודאג מפניו ולחזור לחיוך הקבוע שלו. "אתה עצלן." הוא אומר וזוקף לעברי אצבע מאשימה כמו ילד בן חמש. במקום לענות אני מתקרב אליו - זורק את הרסיסים האחרונים אל הפח - ופותח את חבילת הקמח. לפני שהוא מספיק לשים לב אני לוקח קצת מהקמח ביד שלי וזורק את זה עליו.
נייל פוער את עיני, גורם לי לצחוק בקול. "לפחות היית זורק עלי משהו טעים!" הוא אומר בקול בכייני, מנסה לנקות את הקמח מעיניו. אני מסתכל לצדדים ורואה סירופ מייפל. בלי לחשוב פעמיים אני תופס גם אותו ושופך לנייל על הראש. "מרוצה עכשיו?" הקול שלי מלגלג, תינוקי מעט. "לפחות זה טעים." נייל מלקק את פיו עם הלשון ואחרי זה מכניס עוד קוביית שוקולד לפה שלו. "בוא לכאן, תביא לי חיבוק, טומו." אני לוקח צעד לאחור ממנו. "אתה מלוכלך." נייל ממשיך להתקרב אלי, מבט משועשע על פניו. "ואשמתו של מי זה?" אני נכנע ונייל מחבק אותי, מלכלך את הבגדים שלי.
אנחנו צוחקים במשך דקות ארוכות, מנסים להתנקות מהלכלוך שנדבק בבגדינו. נייל מערבב את המצרכים בקערה, למרות ששנינו בספק שאנחנו יודעים איך להכין את זה בכלל. ערימה קטנה של פנקייקים, אשר נראים טוב באופן מפתיע, נערמת על צלחת לבנה מולנו. נייל כל הזמן מנסה להתחיל לאכול, אך אני סוטר לכף ידו ומשכנע אותו לחכות שהכל יהיה מוכן. דפיקות נשמעות לפתע על דלת הבית ונייל מסמן לי ללכת. "אין סיכוי שאתה נשאר לבד עם האוכל!" אני אומר והוא עושה פרצוף עצוב לפני שהוא מדשדש אל עבר הדלת באיטיות. אני לא מביט בו וממשיך לדאוג שהפנקייקים לא ישרפו עם כישורי הבישול המועטים שיש לי.
"נייל תזוז ממני אתה מלוכלך!" זאין צועק מפתח הדלת, גורם לי להחזיר את מבטי לאחור ולראות את נייל שמנסה לקחת מזאין שני מגשי פיצה. "נייל עזוב אותו!" הוא חוזר אל המטבח, זאין מתקדם אחריו, ניגש ישר לצלחת של האוכל ולוקח אל פיו פנקייק מראש הערימה. "עכשיו יש כמעט מספיק אוכל." הוא אומר בפה מלא. זאין ואני מביטים זה בזה לפני ששנינו פורצים בצחוק. "יש כאן פאקינג שני מגשי פיצה." נייל מביט בי כאילו נפלתי מהירח. "אני בדרך כלל אוכל שלושה!" הצחוק שלי ושל זאין מתגבר. אנחנו מתיישבים מסביב לשולחן ואוכלים יחד, צוחקים זה עם זה.
בפעם הראשונה מאז הפרידה אני מרגיש בטוח, כאילו יהיה לי מקום לשוב אליו. זאין ונייל לא מדברים איתי על הארי, ואולי זה עדיף. אני מביט בשניהם, לא מתאמץ למחוק את החיוך מהפנים שלי. אם אהבה באמת יכולה לשנות את סדרי היקום, מה החברות שלנו לא יכולה לעשות?
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
