אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-31-

פרק 31 | לא הומו | לואי
לפני שישה חודשים
מהרגע הראשון שאנחנו נכנסים אל הבית יש להארי חיוך. הכל מלא בארגזים מבולגנים ובערימות של חפצים הנערמים זה על זה. דלת הכניסה פתוחה רק לכמה שניות לפני שאנחנו סוגרים אותה, מקווים לא למשוך תשומת לב מיותרת מהרחוב. אני נכנס, מניח את הארגז האחרון בצד ומותח את ידי לצדדים. "הרמת שישה ארגזים. אני עשיתי את כל העבודה!" הוא קורא אלי, נשכב על הספה שעדיין עטופה בניילון ופורס את ידיו לצדדים בעייפות. "הם היו כבדים." אני אומר והולך אל המקרר, פותח אותו ומוציא את הדבר היחידי שנמצא בו: בקבוק מים. אני לא משקיע מאמץ בלמצוא את הארגז של הכוסות, אלא שותה ישר מהבקבוק. "אתה עומד להרוס לי את הבית!" הארי צועק ממקומו על הספה, גורם לי לצחוק. "הבית שלנו." הוא מתרומם לישיבה, מחייך אלי חיוך כל-כך רחב עד שהעיניים שלו מתכווצות לחרכים דקים. "הבית שלנו." הוא חוזר אחרי, הגומות משתקעות בלחיו.
אנחנו נכלאים זה תחת המבט של זה, שוקעים בערבוב של ירוק וכחול. משהו בזה מרגיש אינטימי מדי, אך בו זמנית גם טבעי, ואני צריך לברוח מזה. אני מסיט את המבט הצידה בחדות, מכחכח בגרון שלי, מובך. צבע אדום צובע את פני בלי אף סיבה הגיונית. הראש שלי מסתחרר. קשה לי לנשום. ואני משתוקק לחזור להביט בו. "הבנים עכשיו אצל זאין והם שאלו אם אנחנו רוצים לבוא. נלך?" חלק בי מתפלל שהוא יענה בשלילה, בלי אף סיבה מוצדקת. "תלך אתה, אני אתחיל לסדר כאן." אני מחזיר את ראשי לכיוונו, אבל גם הפנים שלו מופנות הצידה. "אני יוצא." לא לוקחת לי אפילו שנייה אחת מיותרת לעזוב את הבית. זה רק היום הראשון שלנו באותו מקום וכבר הצלחתי להפוך את זה למביך. כל הכבוד, לואי.

***

זאין, ליאם ונייל יושבים בסלון הבית של זאין. יש לנייל קערה עם חטיף על הברכיים והם צוחקים על משהו, מפנים את המבט כשהדלת נסגרת מאחורי. אני נדחף בניהם על הספה ונאנח בעייפות. "יש לי מזל שהארי הרים את כל הארגזים, אחרת אני לא בטוח שהייתי מצליח לצאת בכלל מהבית." אני מניח את הרגליים על השולחן. השיחה, אשר ציפיתי שתתחיל להתפתח, לא מתחילה. זה זאין שמדבר לבסוף, מביט אל שאר הבנים כאילו כולם כאן יודעים לאן הם צריכים לפתח את השיחה. "קורה משהו בינך לבין הארי?" הוא שואל. אני משתעל ופוער את עיני. "למה אתה שואל?" "אתם מתנהגים שונה אחד ליד השני. פעם זה היה רק הארי, זה תמיד היה ברור שהוא מרגיש אליך משהו, אבל גם אחרי שגילית על זה לא נרתעת. זה נראה כאילו אתם יותר צמודים אחד לשני מפעם. אתה לא מסתכל עליו כמו שאתה מסתכל על כל אחד אחר, יש בניכם המון מגע שאין בינך לבין אף אחד אחר. זה פשוט לא נראה שאתם רק חברים."
הלחיים שלי מתחממות במהירות. "אני לא הומו." הקול שלי יוצא יותר נמוך וחלש ממה שציפיתי, כל-כך קטוע עד שאני בספק שמישהו מהם יאמין לי. "זה בסדר אם אתה כן, אתה יודע." ליאם אומר. אני מסתכל עליהם, מנסה להבין מה הם רוצים. זה לא שאני משקר. "אני-" באופן מכוון אני מפריד את המילים. "לא-" נייל מגלגל את עיניו. "הומו." זאין מושך בכתפיו לפני שהוא מדבר. "תענה על השאלות האלו בלי לחשוב, בסדר?" אני שולח אליו מבט מבולבל. "מה ריח הבושם של הארי?" "מזכיר מכבסה ישנה, וניל, קוקוס ופרחים." אני עונה בלי לחשוב. "מה צבע העיניים שלו?" אני נזכר ברגע המביך קודם לכן שבהיתי לתוך עיניו. "הן ירוקות. יש להן משהו ירוק כמו ביער, חופשי ופרוע. מצד שני הן גם בהירות, כמו מים קפואים בצבע טורקיז." ליאם הוא זה ששואל את השאלה הבאה. "רצית פעם לנשק אותו?" אני לא עונה. נייל מתחיל לצחוק וזוכה לדחיפה קטנה מליאם, אבל זה לא עוצר אותו. "אני מבין." הקול שלי שוב פעם חלש יותר ממה שאני רוצה שהוא יהיה.
הצחוק של נייל רק מתגבר. אני עוצם את העיניים שלי לשנייה וחושב. אף פעם לא רציתי לנשק את הארי, אבל ברגע שליאם אמר את זה עלתה לי רק מחשבה אחת בראש: צבע שפתיו הורודות והתפוחות, איך שהן נפתחות מעט כשהוא לא מרוכז, כיצד הן משתנות לחיוך. "זה בסדר אם אתה הומו." זאין אומר את זה הפעם, גורם לנייל להשתתק. העיניים שלי עצומות בשביל לא להתחיל לבכות. זה לא הגיוני שאני מרגיש משהו אל הארי. זה לא הגיוני ששאר הבנים ראו משהו שאני לא ראיתי בעצמי. זה לא הגיוני שחשבתי על עצמי משהו אחד כל חיי ועכשיו, אחרי יותר מעשרים שנים, אני לא בטוח בדבר. דבר מזה לא הגיוני לי.
"אני לא-" ומשום מה אני לא מסוגל להגיד את זה. המילים נתקעות לי בגרון, חונקות אותי, לא מאפשרות לאוויר להיכנס או לצאת. אני פוקח את העיניים ודמעה זולגת כלפי מטה במורד הלחי שלי. זאין מתקרב אלי במהירות, עוטף אותי בזרועותיו. אני משקיע את הראש שלי בחולצה שלו והוא מלטף את הגב שלי בעדינות. "זה בסדר, לואי. אני יודע." אני לוחש מילים אחר מילים בקול צרוד אל תוך החולצה שלו שנרטבת מדמעותי. "אני לא הומו. אני לא הומו. אני לא הומו." ואני חוזר על זה שוב ושוב, מקווה שזה יקבל מעט משמעות. אך המילים רק מאבדות כל משמעות שהייתה להן אי פעם.