אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-15-

טריגר: סרטן.

פרק 15 | אני החבר הכי טוב שלך | לואי
זאין מגיע מבוהל יותר משציפיתי. העיניים שלו זזות לכל כיוון שהוא מחפש אותי ואני מוצא אותו רב בקבלה עם האחות, מנסה שהיא תגלה לו איפה אני. "זאין, אני כאן." הוא מסתובב אלי ופוער את עיני כלא מאמין. נדמה שהוא ציפה לראות אותי פצוע או חולה. הוא מתנשף בהקלה ומניח את כף ידו על המצח, כאילו כואב לו הראש. אני מחייך ומתחיל ללכת אל אחד המעברים הצדדיים יותר, מתיישב על כיסא שצמוד למכונת החטיפים. "הייתי בטוח שקרה לך משהו." זאין אומר. הוא בוחן אותי, מוודא שאני בסדר לחלוטין. "באמת קרה משהו," המבט המבוהל שב אל פניו. "פשוט לא לי." אני מתקפל אל תוך עצמי, מניח יד אחת על הבטן ואת היד השנייה על הפנים.
זאין שעמד עד עכשיו מתיישב לצידי. הוא מסתובב ככה שהוא מביט בי, לא מנסה להתקרב בשביל לנחם. "אתה יכול לספר לי." הוא אומר אחרי כמה שניות ארוכות. אני פותח את הפה שלי בשביל לדבר, אבל לא יוצא אף קול. גוש חונק את הגרון שלי בלי שאני מצליח להבין למה. עברו כבר כל-כך הרבה חודשים מאז שאני יודע את זה, אז למה אני לא מצליח להגיד את זה בקול רם? אנחנו יושבים בשקט, זאין מחכה שאני אדבר. אני מנסה שוב להתחיל לספר לו, אבל במקום נחנק מהמילים שלא יוצאות ומתחיל להשתעל.
הוא נשענן לאחור בכיסא, עוצם את עיניו, לפני שהוא מתחיל לדבר. "אתה זוכר את היום הזה שראינו סרט בבית שלי? אני אפילו לא זוכר מה ראינו, אבל באמצע נייל נהיה רעב. הוא הלך למטבח, ניסה לחתוך משהו ונחתך קצת באצבע. כמו תמיד, נייל החליט לעשות דרמה גדולה. הוא התנהג כאילו הוא הולך למות והכריח אותו לקחת אותו לבית חולים בגלל חתך שהיה אפשר לשים עליו פלסטר." אני פולט צחוק קטן מהפה שלי בלי להביט בו. "כמובן שאתה צחקת עליו כל הנסיעה וצילמת אותו בזמן שליאם ניסה לנהוג אל בית החולים בלי לדרוס אף אחד. אני והארי לא הבנו מה קרה שם בכלל." אני זוכר שהגענו אל בית החולים והרופאה צעקה עלינו שזה לא מקרה חירום ושנלך הביתה. נייל התעצבן עליה ועשה הצגה שלמה עד שהסכימו לטפל בו. "כן, אני זוכר." אני אומר. זאין מחייך אלי ומעביר את האצבע שלו על הקעקוע המשותף שלנו שנמצא על ידו.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית חולים, אז אני בקושי זוכר משהו מזה. עכשיו כשהלכת אל הפינה הזאת," זאין פורס את ידיו לצדדים. "ידעת בדיוק לאן ללכת. אני מניח שאתה נמצא כאן הרבה." אני מהנהן אליו, עדיין לא מסוגל לדבר. "אם זה היה קשור לאחד מחברי הלהקה האחרים הוא היה מספר לי בעצמו. אז זה ככל הנראה קשור למישהו מהמשפחה שלך. אני צודק?" אני מרים את המבט שלי אליו. "כן." הקול שלי הוא רק לחישה קטנה, אך הוא שומע את זה. הבעות פניו משתנות מהר מדי לפני שהוא מחבק אותי. "לו, אני החבר הכי טוב שלך. אני אהיה כאן בשבילך אם רק תספר לי." לפתע ההתעקשות שלי לא לספר לכל הלהקה במשך כל החודשים האלו נראית כה חסרת היגיון. הם החברים הכי טובים שלי, ובמקום להביא להם להיות כאן בשבילי התרחקתי מהם.
אני נושם עמוק לפני שאני מתחיל לדבר, היד של זאין עדין כרוכה סביבי. "לפני קצת פחות משנה שנה גיליתי שלוטי חולה בסרטן." אני עוצם את העיניים. "היא סיפרה לי רק חצי שנה אחרי שהיא בעצמה ידעה על זה. למרות כל הטיפולים שהיו לה לא היה שינוי במצב שלה במשך חודשים. היא לא הראתה הידרדרות או שיפור. הרופאים היו בטוחים שזה יעזור לה, אבל זה בכלל לא השפיע. וככה עם הזמן נהייתה לי בעיה עם הכסף." זאין מעקם את פניו בבלבול. "לוטי הכריחה אותי לשמור כסף לכל אחת מהאחיות שלנו בשביל הלימודים. היא אמרה לי לדאוג שלכל אחת יהיה מספיק כסף בשביל למצוא עבודה, לקנות בית, להתחיל בחיים שלהם ובשביל כל הדברים שהן צריכות עד שהן יסיימו את הלימודים. לוטי אמרה לי שאחרי שאמא שלנו נפטרה וכשהיא גם לא תהיה כאן אני אהיה היחיד שיוכל לעזור להם עם כל הדברים האלו."
אני פותח את העיניים ומרגיש דמעות שמנסות לחמוק מהן. אני קם, דואג שזאין בא אחרי, לפני שאני מתחיל ללכת לכיוון החדר של לוטי. "אוי, לואי." הוא אומר, בעיקר כי הוא לא יודע מה להגיד. וזה מנחם, יותר ממה שחשבתי, רק כי באמת אכפת לו. "זה לא השאיר לי הרבה כסף בשביל הטיפולים היקרים שלה. ככה יצא שמכרתי את הבית שלי והארי גילה על לוטי. לא רציתי לקחת ממנו כסף, או מאף אחד מכם, אז אני והארי עברנו לגור יחד בשביל לשלם את שכר הדירה שנינו במקום שאני אהיה צריך לשלם לבד על מקום חדש." אנחנו נעצרים מעט מול הדלת לחדר של לוטי. "זה כאן." זאין אשר עד עכשיו הניח את ידו על הגב שלי לאות תמיכה מוריד את ידו. "אני שמח שאתה מספר לי." הוא מחייך אלי.
אני פותח את הדלת ומביט בלוטי ששוכבת במיטה, מחזיקה ספר פתוח בידיה. זאין נכנס מיד אחרי, מחייך אליה. "היי." הוא אומר. היא מעבירה ביננו מבט מופתע, מניחה את הספר מידה. הוא מתקרב אליה ולמרות שהם בקושי דיברו לפני הוא מחבק אותה. "מה שלומך?" הוא שואל בנחמדות, גורר כיסא ומתיישב ליד המיטה שלה. זאין מתנהג כאילו זה טבעי, כאילו הוא ראה אותה במצב הזה המון פעמים. "אני לא יודע על מה אתה מדבר, לואי, אבל תסתכל עליה. אתה מכיר מישהו יותר חזק מלוטי? את עומדת לעבור את זה." אני מחייך. בפעם הראשונה מאז שאני מגלה על המחלה אני מצליח להאמין, באמת ובתמים, שהיא תצליח לנצח את המחלה.

~
28.9 שמח!!!