אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-13-

2/3
טריגר: סרטן.

פרק 13 | יש לך עוד זמן | לואי
"קומי מהמיטה!" חיוך מתנוסס על שפתייה. "טוב, טוב. אתה תגלה לי לאן הולכים?" לוטי משעינה את ראשה לצד שמאל, מנסה לעשות פרצוף חמוד. "לא. אנחנו יוצאים לנשום קצת אוויר, את צריכה את זה." היא נאנחת, מורידה את הרגליים מהמיטה ונשארת בישיבה. "בתנאי שאנחנו לא מביאים את הכיסא גלגלים." אני מביט בה באריכות, מניד בראשי לשלילה. "הכיסא מגיע. את תתעייפי מהר מדי ואני מתכנן שנהיה בחוץ למשך הרבה זמן. תראי," אני מצביע על התיק שלי. "אפילו הבאתי אוכל." אני מושך את הכיסא לעברה ועוזר לה להתיישב בו, למרות שהיא לא באמת צריכה את עזרתי כרגע.
אנחנו יוצאים מבית החולים ואני דואג ללבוש את כובע הקפוצ'ון על הראש שלי ואת פניה להסתיר בעזרת צעיף וכובע צמר. "כבר שכחתי שאף אחד לא יודע על זה שאני חולה." היא אומרת. "רק הארי." אני מוסיף, מביט אל הרצפה ודוחף את כיסא הגלגלים. שנינו שקטים, כל אחד מאיתנו חושב בינו לבין עצמו. אני ממשיך להתקדם יחד איתה - נזהר לא להרים יותר מדי את מבטי - אל הפארק הכי קרוב. "אנחנו הולכים לפארק?" לוטי שואלת. "לא היינו בו כבר יותר משנה, אני צודק?" "ובפעם האחרונה שהיינו שם נייל דחף אותך אל תוך האגם." היא משלימה את הזיכרון, צוחקת. "הייתי בטוח שאני עומד לטבוע." אני אומר. "הייתי בטוחה שצלמי הפפראצי מתכוונים לקפוץ גם כן אל המים." אני חושב לשנייה לפני שאני עונה. "ובכן, הם באמת קפצו." ובלי אף סיבה אנחנו צוחקים, כמעט עד שאנחנו מגיעים אל הפארק.
אני פורס שמיכה על הדשא בפינה מרוחקת, תופס את הקצוות שלה בעזרת אבנים קטנות. לוטי נעמדת ויורדת מהכיסא גלגלים. "הוא ממש לא היה נחוץ." היא מצביעה על הכיסא, מתיישבת על המחצלת עם רגליים מפוסקות. "את יודעת שהוא כן." אני עונה לה. הליכה ארוכה כל-כך הייתה מעייפת אותה מהר מדי והיא הייתה נחלשת לאחר כמה דקות בודדות.
אני נשכב לידה, מביט אל השמיים. ענפי העץ שמעלינו מפצלים אותם, חותכים את השמיים למאות חתיכות כמו מראה שבורה. בכל פיסה, לא משנה מה הגודל שלה, אני מצליח לראות משהו אחר. אולי זאת באמת מראה והיא משקפת את עצמי; כמו כל החלקים השבורים של הלב שלי שכבר לא יודעים מה לחשוב.
"לואי?" אני מהמהם אליה. "אתה זוכר מה אתה צריך לעשות אחרי שאני אמות?" הנשימה שלי נתקעת לי בגרון. "את לא תמותי." אני מתיישב, מביט בעינייה. "לואי." היא מפרידה את ההבהרות, מדגישה את כולן, במטרה לגרום לי להיות מציאותי. למרות זאת אני לא עונה לה ורק נועץ בה מבט. "כשאני אמות אתה חייב לדאוג לאחיות שלנו. אני יודעת שסיכמנו על הכסף, אבל אתה צריך להיות שם בשבילן. אמא כבר לא כאן בשביל לעשות את זה ובקרוב גם אני לא אהיה. אתה חייב לעשות את זה, לואי. הן צריכות את הכסף, והן גם צריכות אותך." ולמרות כל מה שאני רוצה לענות לה, אני לא מצליח. אני רוצה להבטיח שאני אעשה את זה, אבל אני לא בטוח שאני באמת יכול. כי אני לא מסוגל לאבד אותה, לא עכשיו ולא אף פעם. מאז שאמא שלנו נפטרה לוטי הצליחה להחזיק את כל הבית אפילו יותר ממני. עכשיו שנינו מפחדים שהמשפחה עומדת להתפרק אם לוטי תמות.
אז במקום לדבר אני רק אומר לה שהיא לא תמות ונשכב חזרה על השמיכה. אני ממשיך לצפות בפיסות השמיים דרך הענפים, מקשיב לרעשי הרקע. "תהיה קצת מציאותי, לואי." היא אומרת בכעס, אך אז נשכבת על החזה שלי כאילו הכל בסדר. אני מנסה להאמין בזה, באמת, אך שוב דבר לא ישנה את העובדה שהיא חולה. ועם כמה שאני לא רוצה להודות בזה, ככל הנראה היא עומדת למות. היא עומדת להעלם ממש מול עיני, מהר מדי. שום דבר לא עומד לשנות את זה, אז אני חייב לקחת על עצמי את האחריות.
"אני אדאג להם. אני מבטיח." לוטי מביטה בי. אני מעביר מעט מהשיער שלה אל מאחורי האוזן שלה והיא מסדרת את הכובע נמוך יותר על הראש שלי. "אני חושבת שאתה צריך לספר לשאר חברי הלהקה." היא עוצמת את העיניים שלה. "התעייפת?" אני שואל, מתעלם לחלוטין ממה שהיא אמרה. לוטי מהנהנת ואני מרים אותה, מחזיר אותה לכיסא. "אני מניח שאנחנו נקצר את השהות שלנו בפארק." היא לא מתנגדת אז אני אוסף את הדברים ותולה את התיק על הגב שלי.
כל הדרך חזרה אל בית החולים, בזמן שאני דוחף את כיסא הגלגלים ומביט בלוטי, אני מצליח לחשוב רק על דבר אחד. עכשיו בלי הארי נותרתי לבד ואין אף אחד שיכול לתמוך בי. אולי לוטי בעצם צדקה ואני צריך לספר לשאר הלהקה? כולנו מסתירים דברים זה מזה, אך הם תמיד היו שם בשבילי. אני באמת רוצה להמשיך עם החומה הזאת ביננו? הראש שלי מבולגן מדי ואני לא מצליח להתרכז, למצוא את התשובה שאני מחפש.
מרי, האחות של לוטי, מתרוצצת סביבה מהרגע שאנחנו מגיעים. אני נפרד ממנה ונותן למרי להוביל אותה אל החדר שלה. במקום לצאת מבית החולים אני מתיישב על אחד מהכיסאות במעבר אקראי, מוציא את הטלפון מהכיס האחורי של המכנס. אני ממשיך להתלבט במשך כמה שניות לפני שאני מחייג. "לואי?" הרגל שלי זזה בעצבנות על הרצפה. "היי, זאין. אתה יכול להגיע אל בית החולים?"