טריגר: פגיעה עצמית.
פרק 66 | שופינג | הארי
דיאנה מנופפת לי לשלום מהמכונית של נייל כשאני ואוליביה יוצאים מהמכונית אל הקניון. נייל אפילו לא מעיף מבט אחד בכיווני, אבל זה בסדר. אני מניח שעדיף לכולם בלעדי. "בוא לכאן, מותק." אני מחייך מהכינוי. אוליביה מתנהגת כמו החברה הכי טובה שלי ואמא שלי באותו הזמן, למרות שהיא רק בת חמש-עשרה. היא מסתכלת עלי באריכות מלמעלה למטה לפני שהיא מדברת. "אני יודעת בדיוק מה אתה צריך לקנות. אבל קודם כל, אנחנו הולכים לעשות לק!"
אוליביה מושכת ביד שלי אל תוך הקניון. "אנשים עומדים לזהות אותך ולראות אותך עושה לק, או קונה את הבגדים האלו. אל תתבייש במי שאתה." היא מצקצקת בלשונה ברגע שאנחנו נכנסים. אני מחייך אליה, מנסה להרגיע אותה. יש לי מספיק דברים להתבייש בהם, אני לא צריך להתבייש גם בבחירות האופנתיות שלי. אם כבר, הלבוש הוא הדבר היחידי שעוזר לי להישאר מי שאני כרגע.
אנחנו מתיישבים אצל מישהי שעושה ציפורניים. היא מברכת את אוליביה לשלום ופונה להסתכל עלי בחיוך. "אני מלודי. הארי, נכון?" אני מהנהן ומתיישב בכיסא, מלודי מתיישבת מולי ואוליביה לידי. "נתחיל ממך, הארי. חשבת על צבע?" אני מסתכל על הלק הורוד שהתחיל להתקלף לפני שאני מרים את מבטי אליה. "צהוב בהיר יהיה נחמד." מלודי מוציאה כמה בקבוקי לק ואני מצביע על הכי שמאלי. "מעולה." אוליביה מתחילה לדבר איתה במהירות והמבוכה שלי נעלמת.
אחרי שאני ואוליביה מסיימים אנחנו מודים למלודי ומשלמים. אני מסתכל על האצבעות שלי כשאוליביה גוררת אותי לחנות שאף פעם לא נכנסתי אליה. "זאת אמורה להיות חנות נשים, אבל אל תלחץ. הבגדים יתאימו לך." אני מסתכל על עשרות מעברים שנשקפים מולי. חבורה של בנות מצביעות עלי מהקצה השני של החנות ואני מחייך אליהן, מנופף. "קדימה!" אוליביה דוחפת אותי אל המעבר הראשון. אני מסתכל על כל הקולבים, מעביר את ידי על הבדים ונעצר על מכנס כחול מתרחב. אני מוריד אותו מהקולב ותולה אותו על הזרוע שלי.
"בוא לכאן!" אוליביה מושכת אותי למעבר צדדי יותר ומושיטה לי ערימה של בגדים. אני מסתכל על הצבעים הבוהקים והגזרות המיוחדות בשמחה. "המנהלים עומדים לכעוס עלי כל-כך…" אני לוחש. "וכל שאר העולם עומד לאהוב אותך. עכשיו תתאפס ותלך לתאי המדידה." היא מצביעה על התאים ואני צוחק, הולך אחריה אליהם. אני נכנס יחד עם כל הבגדים, מתעלם מהגבה המורמת של העובדת. הדלת נסגרת מאחורי ואני נועל אותה, תולה הכל על הקולבים שבתא הקטן.
את כל הבגדים הארוכים, את אלו שלא רואים דרכם את החתכים, אני מודד ויוצא להראות לאוליביה. היא מוחאת כפיים או מעקמת את אפה, אומרת כמה מילים ביקורתיות על האורך והצבע. את הבגדים הקצרים אני מודד בתא, מסתכל במראה שמולי. בכולם רואים את החתכים ואני יודע שאין לי סיבה לקנות אותם. אני לא עומד ללכת עם חולצה קצרה מעכשיו.
כשאני יוצא אני משאיר את החולצות הקצרות בתא ולוקח רק את הארוכות ואת המכנסיים. אוליביה לא שואלת, אלא רק עוברת על מה שכן לקחתי בחיוך. "אתה אוהב את זה?" אני מהנהן בשקט. אין בעיני משמעות אמיתית לכך שאלו בגדים של בנות ולא של בנים. לא באמת אכפת לי מזה כל עוד אני אוהב את ההרגשה שלהם על הגוף שלי, את המגע שלהם בעורי ואת המראה שלהם במראה.
"אפשר ללכת לקנות טבעות?" אני שואל ברגע שאנחנו יוצאים מהחנות, עמוסים בשקיות. במקרה של אוליביה הכסף הוא לא בעיה, כך שלא משנה לאיזו חנות נכנס נמצא משהו מתאים. היא מכירה את הקניון כל-כך טוב, לא שזה מפתיע אותי. "אני מכירה חנות טובה בשביל זה." החיוך שלה רק גדל כשהיא מושכת אותי בין האנשים, מתעלמת לחלוטין מכל אלו שמזהים אותי. אני כבר יכול לדמיין את הכתבות של מחר, בטוח שיחשבו שאני ואוליביה יחד. זה כמעט מצחיק אותי.
אנחנו מגיעים לחנות צידית ואוליביה מתחבקת עם המוכרת. "הארי סטיילס? ירדת אל פשוטי העם, אוליביה?" המוכרת צוחקת ולוחצת את היד שלי לשלום. אוליביה מגלגלת את עיניה בחיוך, מחליפה עם המוכרת עוד כמה מילים ואז מסתכלת על התכשיטים שבמקום. "אני רוצה שרשרת, בינתיים תסתכל על הטבעות." היא נעלמת לפני שאני מצליח להשחיל מילה.
בעזרת המוכרת, שמתבררת כחברת ילדות של אוליביה, אני בוחר טבעות. אני בוחר כמה עשרות, בגדלים שונים וצבעים אחרים. אחת מהן עם האות הראשונה של השם שלי, אחת עם האות הראשונה של שם המשפחה שלי ועוד אחת עם האות הראשונה של שם המשפחה של לואי. אני לא עומד לענוד אותה, כולם יבינו שהיא קשורה לשם המשפחה של לואי, אבל אני רוצה אותה בכל זאת.
אוליביה חוזרת ומסתכלת על הבחירות שלי. "זה בגלל לואי, נכון?" אני מהנהן. היא מחבקת אותי בשקט כשאני משלם ומחליף כמה מילים עם המוכרת. "לואי היה אוהב את הטבעות ואת הבגדים שקנית." אני לא חושב שלואי עדיין אוהב משהו שקשור בי. "אני חושב שהוא באמת מאושר עם ניק." "ואני יודעת שהוא לא מאושר כמו כמה שהוא היה איתך."
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
