אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-59-

תודה על 1k הצבעות על הפאנפיק!
1/2

טריגר: הומופוביה.

פרק 59 | חלומות נועדו להתגשם | לואי

הם יושבים סביב שולחן מוארך ולא מפסיקים לדבר. אני מגלגל את עיני, יודע מראש מה הם עומדים להגיד. לא שמה שהם יגיד או יעשו ישנה משהו. אין מקום שהסרטון לא נמצא בו, אין אתר רכילויות שלא מדבר על זה. כולם יודעים שהתנשקתי עם גבר אחר ואין להם אף דרך להסתיר את האמת. אין להם אף דרך לגרום לי לחוש אשמה על מה שאני מרגיש, לגרום לי לחזור להסתתר. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כל-כך משוחרר. מתי הייתי חופשי כמו עכשיו.

"אתם יכולים להיות בשקט?" אני צועק, גורם להם לבהות בי בצמצום עיניים. "כבר עשיתי את זה, אין משהו שתוכלו לעשות. אתם לא באמת תעיפו אותי מהלהקה." "כן, באמת? כי החוזה שחתמת עליו מראה שאנחנו בהחלט נעיף אותך." אני כמעט וצוחק. "לא, אתם לא. אני שר באלבום החדש יותר חלקים מאי פעם ואתם יודעים שאם תעיפו אותי אתם בכלל לא תוכלו לשחרר את האלבום כמו שהוא בלי לערוך בו שינויים שיעלו לכם עוד מאות אלפי שקלים. עזבו את זה שגם כתבתי את כל השירים חוץ משלושה ובלעדי אתם לא באמת יכולים לעשות משהו." הם לא עונים וזה גורם לי לחייך אפילו יותר. "אל תשכחו שאם תעיפו אותי עכשיו כולם ידעו שזה רק כי אני הומו. זה יהרוס אתכם. אף פעם לא חתמתי על משהו שאומר שאני לא יכול לספר את כל מה שאתם עושים לנו כאן, איך שאתם מתעללים בנו, ולא יהיה לי קשה להתחיל ולדבר." אני מתרווח לאחור בכיסא שלי.

הפנים שלהם מראים הלם וכעס, אולי אפילו שנאה. זה כמעט משעשע אותי. "אני רואה שהחלטת להתחיל לדבר. אני מציע לך לשבת בשקט, סוטה אחד, ולהתמודד עם ההשלכות." אני צוחק בקול רם. כנראה אני צריך להתרגל לכינויי הגנאי האלו, לקללות, לשנאה. הם מרגילים אותי לזה מאז שהייתי בן שמונה-עשרה. "סוטה, באמת? אתם מאמינים בזה שאני אשלח לגיהנום, שאני חטא, שמגיע לכולם לשנוא אותי?" אף אחד מהם לא עונה. אני משלב את הידיים על השולחן באיטיות לפני שאני ממשיך לדבר. "אולי באמת אני אשלח לגיהנום יום אחד, אבל עד שאני סוף-סוף גאה במי שאני, עד שהיה לי את האומץ לצאת מול כולם, אתם לא עומדים לקחת אותו ממני. תהיו בטוחים שאם אני אגיע לגיהנום, או לאיפה שאתם חושבים שמגיע לי להיות, אני אפגוש שם כל אחד ואחד מכם. בגלל כל הדברים שאתם עושים לנו הגורל שלכם לא יהיה טוב יותר משלי." הפנים שלהם כמעט כחולות מכעס, מה שגורם לי לצחוק פעם נוספת בקול. "איך אתה מעז-" "איך אני מעז? בקלות. תחשבו רק על כל הדברים שאני אוכל להגיד עליכם, כיצד אני אהרוס את כולכם אם תעיפו אותי מהלהקה. אתם כלום בלעדי." אני נעמד ומשתחווה בגיחוך נוסף.

אני מתכוון לצאת מהחדר כשאחד מהם צועק לעברי. "תעצור! אנחנו ממש לא סיימנו לדבר." אני מסדר את הכובע על הראש שלי, חושב על כל הביטחון שצברתי בחודשים האלו עם הארי. חבל שרק עכשיו אני מביע את העקרונות שלי בקול. "נכון, באמת לא סיימתי לדבר," אני מסתובב סביבם, מתעלם מהמבטים הנגעלים שלהם. "לא רק שאני לא עומד לחזור בי מהיציאה מהארון ולהמשיך לצאת יחד עם ניק, לא רק שאני מפסיק להקשיב לשטויות שלכם, אני גם מתכוון להיות פעיל בנושא בכל רשת חברתית ולהזכיר את זה בכל ראיון. אף אחד לא צריך להרגיש שהוא לא מספיק, שהוא לא בסדר רק בגלל נטייה מינית. אני למדתי את זה רק בזכות מישהו אחד," אני נמנע מלהזכיר את השם של הארי, יודע מה תהיה התגובה. "ואני רוצה שכולם יבינו שהם אהובים בזכות מי שהם, שאין להם במה להתבייש. לאף אחד לא מגיע לסבול כמוני וכמו הארי. אני לא שואל אתכם, רק מודיע על זה. יש כל-כך הרבה מעריצים שמסתכלים עלינו וזקוקים לתמיכה הזאת, תמיכה שאני עומד להעניק להם. אני מקווה שאף אחד מהם לא יפגוש באנשים כמוכם בחיים שלו."

לוקחות לי רק כמה שניות לצאת החוצה מהחדר, מלווה בהרגשה הכי טובה מזה זמן רב. אני כמעט ורועד מההבנה של מה שעשיתי כרגע ואני שולף במידיות את הטלפון מהכיס שלי, מחייג להארי אפילו בלי לשים לב. "לואי?" פתאום אני קולט מה עשיתי ונלחץ. מה בדיוק התכוונתי להגיד לו? אנחנו לא יחד, אנחנו אפילו לא חברים. "לואי, אתה שם? התקשרת בטעות?" אני שומע את הספק בקולו ומתעשת. "התכוונתי להתקשר אליך." הוא לא מגיב ואני נושם כמה נשימות עמוקות. "אני יודע שאנחנו כבר לא יחד-" "אנחנו אפילו כבר לא חברים." הוא קוטע אותי. אני משפיל את המבט אל הרצפה לפני שאני ממשיך לדבר. "רציתי לספר לך שהייתי היום בשיחה עם המנהלים והם משאירים אותי בלהקה. אני הצלחתי לעמוד מולם סוף-סוף, בדיוק כמו שקיוויתי לעשות כל הזמן שהיינו יחד. זה היה החלום שלנו, הארי." אני מחייך בתקווה שהוא גם חושב על הלילות בהם ישבנו מחובקים ולחשנו זה לזה הבטחות. "אני שמח בשבילך וגאה בך, באמת. אבל זה היה החלום שלך, לואי." "מה?" אני שומע אותו נושף אל הטלפון בעצבות. "החלום היחיד שהיה לי הוא לחיות יחד איתך עד היום האחרון של חיי." הוא מנתק לפני שאני מספיק לענות, משאיר לי את הצפצופים העמומים של הטלפון במקום את הקול שלו.