אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-79-

טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות.

פרק 79 | חתכים | לואי

אני צורח לעזרה, מתחנן כמעט, קולי נשבר בצרידות. אני נופל על ברכי קרוב לאמבטיה, מניח את היד שלי על הפנים שלו. העיניים שלי ננעלות על היד המדממת שלו, ואז על היד השנייה, בה כל הקעקועים הרוסים לחלוטין. כשהעיניים שלי חוזרות ליד שהוא רק חתך הקריאות שלי לעזרה, התחנונים שלי, נשברים בפי ונחלשים. מה הארי עושה לעצמו?

אפשר לשמוע את הבנים רצים אל החדר של הארי. הוא לא אומר שהוא בסדר כשהדמעות שלי נופלות, הוא לא מוציא אפילו מילה אחת מפיו. אני לא שואל אותו למה הוא פוגע בעצמו, למה הוא לא מנסה להפסיק. אולי כי אני יודע את התשובה, ואולי כי אני לא רוצה להודות בה. הוא שונא את מה שהוא גרם לי לעבור, וכנראה יותר מהכל הוא שונא את עצמו.

הבנים נכנסים ומשתתקים במידיות. הם מסתכלים על שנינו, עינייהם נעצרות על היד של הארי. ליאם מבקש ממני לזוז, ללכת לכל מקום אחר. במקום אני נעמד, ידי עדיין על פניו, ונכנס מעליו אל תוך האמבטיה. הבגדים שלי מוכתמים במידיות במים ודם כשאני מתכופף מעליו - רגל אחת בכל צד מגופו - נותן לידי לגעת בעדינות בידו המדממת. הארי מתנשף בכאב כשאני נוגע בשוליים, מסתכל על מה שהוא עשה לעצמו.  "אני בסדר כל עוד אתה בסדר, אידיוט." אני לוחש לו בשקט.

נייל מחליט למשוך אותי ממנו. הוא מוציא אותי מהאמבטיה, מחבק בחוזקה את הגוף הרועד שלי ומפנה את הראש שלי לתוך החזה שלו. הוא כמעט משתמש בכוח, עושה הכל בשביל שאני לא אמשיך להביט בהארי. היד של נייל נחה על הגב שלי ואני יכול לשים לב שהוא רועד כמעט כמוני. הארי לעולם לא יבין עד כמה הוא חשוב לכל אחד מאתינו. הוא לא מבין שהוא אף פעם לא איבד אותנו, לא באמת.

אפשר לשמוע את ליאם מוציא את הארי באיטיות. הוא בטח מפשיט ממנו את בגדיו ועוזר לו ללבוש בגדים נקיים, כי הדבר היחידי שליאם אומר לו הוא לא ללכלך את בגדיו. נייל אומר לליאם שיש תחבושות מתחת לכיור ואני יכול לשמוע אותו פותח את המגירה, מוציא משהו עטוף. האחיזה של נייל בי מתהדקת כשאני מנסה להסתכל  עליהם, ונתר לי רק להתייפח אל תוך חזהו.

בדיוק כשאני חוזר להסתכל עליהם הארי נעמד, ואז מועד. כנראה בגלל המחסור בדם, או סתם בגלל ההלם, אבל אני שם בשביל לתפוס אותו. גופו נשען עלי והמראה בטח כמעט מגוחך, כי הוא גבוה ממני וגופו גדול בהרבה מהגוף הצנום שלי. הידיים שלו חבושות בקפידה והוא עדיין שותק כשאנחנו מובילים אותו אל המיטה בחדר שלו.

"אתה חייב טיפול, הארי." ליאם מדבר בסוף. "אנחנו צריכים לעצור את סיבוב ההופעות ואתה צריך לטפל בעצמך ולהבריא." הארי נושף מפיו בכעס לפני שהוא עונה. "אני לא חולה." היד שלי מוצאת שוב את פניו ואני מעביר את האצבע שלי על העור שלו בעדינות. "אתה חולה, הארי. אולי לא פיזית, אבל…" הקול שלי נשבר בתחינה. "אני לא רוצה טיפול. הכל בסדר איתי, אתם סתם דואגים יותר מידי."

נייל מתיישב בקצה המיטה ומסתכל עליו. "היית יכול להרוג את עצמך." הקול שלו כל-כך חלש, מה שמפחיד אותי. העיניים שלי עוברות אל נייל ואני רואה את הדמעות שיורדות במורד פניו. "אם לא היינו מגיעים, אם היית ממשיך, לא היית מצליח לקום. היית מאבד יותר מידי דם, לא קורא לעזרה, והיית מת." הוא אומר את האמת, וגורם להארי לעצום את עיניו. "זה לא משנה." אלו המילים היחידות שהארי אומר.

"תתקשרו למנהלים." אני אומר. כולם בוהים בי ולא עושים כלום. "תתקשרו אל המנהלים!" אני צועק ומתרחק בבת אחת מהארי ומהם, נצמד אל הקיר שמאחורי. ליאם הראשון שמוציא את הטלפון ומחייג. הגבות שלו מכווצות כשהוא מסתכל עלי וברגע שהם עונים הוא אומר לטלפון משהו שאני לא שומע ואז מעביר אלי אותו. השיחה לא עומדת להסתיים בצורה טובה, אני בטוח בזה, אבל אנחנו חייב לעשות משהו. הארי זקוק לטיפול.

"אני מקווה שזה חשוב, לואי." הקול של המנהל עושה לי בחילה. "כן, זה חשוב," הוא מחכה שאני אמשיך לדבר. "אנחנו צריכים להפסיק את סיבוב ההופעות." נייל וליאם לא אומרים דבר, והארי הוא היחיד שמוחה. אני בקושי מקשיב לדברים המטופשים של הארי והמנהל על כך שאני מדבר שטויות לפני שאני צועק אל תוך הטלפון. "הוא יהרוג את עצמו!" הדמעות ממשיכות לרדת על הפנים שלי. ליאם מנסה להתקרב, אבל אני דוחף אותו ממני. "הוא יהרוג את עצמו וזה יהיה באשמתנו."

אף אחד לא מדבר במשך כמה דקות, עד שהארי מתרומם מעט במיטה ומסתכל עלי. "צא מהחדר שלי." הוא כועס. הוא ממש כועס. "מה?" הקול שלי חלש. "לואי, צא מהפאקינג חדר שלי ותבין שהחיים שלי הם כבר לא עניינך!" אני נרתע. הוא ממשיך לצעוק ונייל בסוף מושך אותי אל מחוץ החדר וסוגר את הדלת מאחורינו. המנהל עדיין על הקו ושואל אותי שאלות שאני לא מסוגל לענות עליהם. נייל לוקח ממני את הטלפון ומדבר איתו בזמן שאני נשען על הקיר, מתיישב על הרצפה.

אולי מדובר בעניין של זמן, אולי עדיין לא מאוחר מידי, אבל אני יודע שהמחשבות האלו שקריות. ראיתי את הצבע בעיניו, את הכיווץ בגבות שלו, את היד שלו שנסגרה לאגרוף מבעד לכאב. ראיתי שהוא לא מתכוון להשאר בחיים לאורך זמן.