פרק 98 | זמן אמת | הארי
יש לי הרבה ניסיון בראיונות. היו כל-כך הרבה, יותר מכמה שאני יכול לזכור. לפעמים הם היו נחמדים, קלילים, מצחיקים. בפעמים אחרות, ברוב הפעמים בזמן האחרון שלנו בלהקה, הם היו מעיקים וקשים. אני עדיין לא בטוח איך הפעם הזאת הולכת לעבור, אבל כשאני מתיישב על הספה הכחולה, לואי מחבק אותי מהצד, אני מרגיש בטוח. חיוך עולה על פני בלי לשים לב, רק כי אני מאושר לשבת לידו ולהצהיר באופן רשמי מול כל העולם.
המראיינת מסתדרת מולנו, מעבירה מעט מהשיער שלה אל לפני הכתפיים לפני שהיא מחייכת לעברנו ומתחילה לשאול את השאלות. "ערב טוב בנים." לואי מנופף אל המצלמה בחיוך וזאין מסתכל עלינו מהצד. אני שמח שהוא חזר אלינו, שהוא הבריא, ושהוא כבר לא כועס עלי. "אני סופי. מה שלומכם הערב?" זה מתחיל טוב. יש הקדמה, כלומר היא באמת מכבדת אותנו. סופי מכינה את השטח לשאלות הקשות יותר, אבל לא נראה שהיא עומדת ללחוץ עלינו לענות עליהם. "אנחנו בסדר." אני אומר. לואי מהנהן לפני שהוא מוסיף למילותי. "נחמד שאנחנו סוף-סוף יכולים להגיד שאנחנו בסדר." האחיזה שלו בצד שלי מתהדקת לשנייה.
בשאלות הראשונות אנחנו מדברים בעיקר על ההנהלה החדשה. זאין מדבר על העזיבה שלו, מספר בפעם הראשונה על ההפרעות אכילה שלו. נייל מספר על האירוסים לדיאנה, על החתונה שהולכת ומתקרבת. ליאם משתף במה שעבר עליו בקבוצת הגמילה ומדבר בעיקר על היחס של המנהלים אלינו, מחזק את התנאים הקשים שבהם עבדנו. הם רגועים, מפזרים חיוכים ובדיחות. אנחנו בסדר.
הראיון מופנה אלי ואל לואי בגלל הערה של נייל. "אני חושבת שהשאלה הבאה ברורה מאליו לכולנו. אז, האם אתם יחד?" אני לא פוחד לענות על זה יותר. "כן." שנינו אומרים באותו הזמן, מסתובבים אחד לשנים ומביטים זה בעיניו של זה. "זה היה בלתי נמנע." לואי אומר לפני שהוא מחזיר את המבט אל סופי. חיוך עולה על הפנים שלי, ולא אחד מזויף שמיועד למצלמה שמולנו. אחד אמיתי, כנה.
המגע של לואי בגוף שלי, איך שהיד שלו זזה מעלה ומטה על צד הגוף שלי, ממכר. אני לא מרוכז והוא יודע את זה, מודע לחלוטין להשפעה שלו עלי. "אני חושב שפשוט נספר לכם מה קרה בינינו, לא?" לואי אומר ומחכה לאישור שלי. אני מהנהן אליו. "היה לי קראש על לואי מאז היום הראשון שראיתי אותו. הוא לא ידע את זה, כמובן, כי לא רציתי לפגוע בחברות שלנו. הפעם הראשונה שהוא גילה את זה היתה בראיון ואחריו דיברנו; הוא הבהיר לי שהוא לא נמשך אלי וסיכמנו להישאר ידידים." אני מגחך. התוכניות שלנו הלכו אחרת לחלוטין מאיך שציפינו.
"עברו לגור יחד אחרי שלואי גילה שאחותו חולה. הייתה לו בעיה רצינית עם הכסף בגלל הטיפולים והחלטנו לעבור לגור יחד בשביל לשלם על הדירה במשותף." סופי מנופפת מעט בידה לפני שהיא ממשיכה אל השאלה. "אז איך התחלתם לצאת?" לואי צוחק בלי סיבה. "הארי היה היחיד שידע על לוטי. הוא תמך בי, עזר לי, היה שם בשבילי. הוא אפילו לא פעם אחת ניסה להתחיל איתי והוא הביא לי את כל המרחב שהייתי צריך, למרות כמה שזה היה קשה בשבילו. לא שמתי לב לזה בבת אחת, אבל הרגשתי שהמגע שלנו לא מספיק. זה הרגיש כאילו כל פעם שהוא מפסיק לחבק אותי, להניח יד על הכתף שלי, כי הוא לא רוצה שיפריע לי מה שהוא מרגיש אלי אני רק יותר רוצה את זה. לאנשים אחרים זה אולי היה מפריע מה שהוא הרגיש אלי, אבל זה היה בשבילי מובן מאליו. לקח לי זמן להבין שאני מתחיל להתאהב בו. היינו ישנים יחד, מדברים כל היום, צוחקים אחד עם השני, וזה גרם לי לחשוב על כמה זה יותר מסתם חברות."
הוא עוצר לשנייה, מזיז את היד שוב פעם על הירך שלי. "התכחשתי לזה במשך הרבה זמן. לא חשבתי אפילו על זה שאני נמשך לבנים, אבל לא ידעתי מה זה עוד יכול להיות. אני הלכתי לקבר של אמא ופרקתי את כל הרגשות שהיו לי. היא לא ענתה, כמובן, אז חזרתי לאוטו ונסעתי לאמא של הארי. דיברתי איתה על כל מה שהרגשתי והיא עזרה לי להבין את זה. הייתי מאוהב בהארי וחשבתי על הצעד הראשון שלי." היד שלו עוזבת את הירך שלי בפתאומיות והוא מחייך בעידוד לעברי. אני מתחיל לדבר במקומו, מספר על הכל.
על המקום בו התנשקנו בפעם הראשונה, אותו מקום ממנו בחרתי להתאבד. על היחס של המנהלים כלפינו, על השתייה, על הבגידה. המבט שלי מושפל כשאני מדבר על הבגידה. לואי מוריד את היד שלו מהצד של הגוף שלי ומשתמש בה בשביל להרים את הסנטר שלי חזרה למעלה בעדינות. היד שלו יורדת אל הירך שלי. הוא משחק בי בכוונה, משועשע מכמה שאני לחוץ מהמצב.
אני ממשיך לדבר, לספר לעולם את האמת כמו שהיא. הפרידה שלנו, האלבום החדש, קבוצת הגמילה, הריבים עם הבנים, החתכים ובסופו של דבר השיקום הארוך בבית החולים הפסיכיאטרי. ואז, כשהכל כמעט נגמר, אני מגיע אל ההווה. אל המציאות המתוקה שלא חשבתי שמגיעה לי, אל הקשר שלנו שרק הולך ומתחזק מיום ליום. אל הגוף שלי שצמוד אל הגוף שלו על הספה, מול המראיינת, מול מצלמות שמקיפות אותנו.
"אתם חושבים שהקשר יחזיק?" אני נושא את מבטי אל לואי שמביט בי גם כן. אני מניח את היד שלי על הפנים שלו, מטה את הראש שלו אל הצד לפני שאני מדבר, מוודא שאני תופס את עיניו בעיני ורואה את הצבע הכחול המהפנט שלהן. "אני עומד להתחתן איתך יום אחד, לואי טומלינסון."
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
