טריגר: פגיעה עצמית
פרק 71 | שקרים ואמת שמתגלה | לואי
הגב שלי שעון על קיר בצד הבמה. אני מוריד את החולצה שלי בשביל להתקרר ולוגם במהירות בקבוק קטן של מים. הגרון שלי כואב והמים הקרים לא עוזרים במיוחד, אבל אין לי ברירה. יש לנו רק הפסקה של עשרים דקות לפני שאנחנו צריכים לחזור לחזרות. סיבוב ההופעות מתחיל עוד שבוע וההופעה הראשונה בברזיל הולכת ומתקרבת.
ליאם ונייל יושבים קרוב אלי, הארי מעט מרוחק מאיתנו. הוא בוהה בציפורניו הצבועות ואני סוקר את החולצה הארוכה שהוא לובש. למרות שבחוץ בטח יורד גשם בתוך האולם חם, בעיקר אחרי השעות של החזרות. הלב שלי מתכווץ כשאני מביט בו מרוחק מאיתנו.
למעשה, בהתחלה באמת האמנתי לו. לפחות לשנייה אחת, כשהוא פקח את העיניים ולא מצמץ אפילו פעם אחת. אחר כך, כשישבתי במוכנית עם ראש על ההגה בחנייה של הבית הבנתי הכל. הקול של הארי היה מעט נוקשה מידי, למרות שבדרך כלל הוא מעקל את ההבהרות באיטיות בה הוא מדבר. הארי לרוב זז, מעביר את היד על הפנים או שהוא ממצמץ. אני מכיר אותו יותר מידי טוב, כך שברור לי שהכל היה שקר. אני רק עדיין לא בטוח מה הסיבה.
"לואי, אתה בוהה בו." אני מנער את ראשי כשליאם אומר לי את זה, עיניי עדיין על הארי. "אתם רואים את זה?" הם מסתובבים להסתכל על הארי. גוש נתקע בגרון שלי, כמעט כאילו אני יודע מה קורה. אני עומד לבכות, הכל נהיה גרוע יותר פתאום, ואני לא בטוח שאוכל להתמודד עם זה. "את מה?" הלב שלי נעצר לשנייה והקול שלי חנוק כשאני מדבר. "הוא משפשף את היד שלו ואני די בטוח שזאת לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה." הם כולם שותקים ואנחנו בוהים בהארי למשך שנייה נוספת.
"לואי, אתה מתכוון שהארי-" "כן." אני קוטע את ליאם ובולע את הגוש בגרון שלי. הארי מפנה אלינו את מבטו ועוצר בבת אחת מלשפשף את היד שלו. הוא יודע ששמנו לב וראינו את הפעולה הזאת. "אתה בטח סתם מדמיין." נייל אומר. "אני נראה לך מדמיין נייל? אני ראיתי את זה! כולנו ראינו את זה ואנחנו יודעים שזאת לא הפעם הראשונה!" הקול שלי חזק מידי ולוקחת לי שנייה מיותרת להבין שהארי מתרומם ומתכוון ללכת. החולצה שלו עולה מעט ואני בטוח שאני יכול להבחין בתחבושת מוכתמת על הזרוע.
ליאם נעמד במידיות, נייל מעט אחריו. שניהם כנראה ראו את זה גם כן. לפני שהארי מספיק להעלם ליאם נמצא לפניו וחוסם אותו. הארי מסתכל עלינו חסר אונים ומניח את ידיו צמוד לגופו. "תוריד את החולצה." הקול שלי תקיף. "כבר הבהרתי לך שאני לא רוצה אותך, נכון? תעזוב אותי." הוא מנסה ללכת הצידה, אבל נייל נמצא מצידו השני. "הארי, תוריד את החולצה המזוינת הזאת!" הוא נבהל וקופא במקום למשך מספיק זמן. כשהידיים שלי על החולצה שלו הוא מתנגד, אבל למרות שהוא גדול וחזק ממני הצורך שלי לוודא שהוא יהיה בסדר גדול יותר. החולצה נזרקת הצידה אחרי כמה שניות והאוויר שלנו משתחרר בנשיפה.
על כל אורך זרועותיו של הארי פרוסים חתכים. רובם עדיין אדומים, חלקם מכוסים בתחבושת שאני ממהר להוריד. הארי, הארי שלי. הוא כולו פגוע, עומד מולנו עם מבט מת בעיניים. אני מסתכל עליו, הדמעות עומדות בעיני, ויודע שהוא לא עומד להסתפק בחתכים האלו. זאת לא תהיה הפעם הראשונה ולא האחרונה, ובקרוב ישאר לי כל-כך מעט ממנו עד שהוא יעלם.
"הארי… למה?" הקול של ליאם שבור. הארי לא עונה ורק מתרחק צעד לאחור, מחזיר את החולצה לגוף שלו. הדממה כל-כך כבדה וכואבת עד שהיא חותכת את הנשמה שלי. ואז נייל מתחיל לבכות. היפחות שלו קורעות את הדממה מה שמפחיד אותי והופך את הכל לגרוע יותר. אני עושה צעד לכיוון הארי והוא עושה צעד לאחור. "למה?" אני חוזר אחרי מה שליאם שאל, הקול שלי בקושי נשמע. כשהארי מדבר קולו מחוספס ומרתיע אותי. "למה? כי אני שונא את עצמי! כל אחד מכם כבר אמר לי שהוא לא רוצה להיות יותר חלק מהחיים שלי בגלל כל-כך הרבה סיבות. אני עושה לכולם טובה, אז פשוט תעזבו אותי!" דמעה ראשונה נופלת על פני. אנחנו אלו שעשינו את זה, בין היתר. גרמנו לו לחשוב שהוא לא מספיק. הפנים של הארי מתרככות לשנייה כשהוא מביט בי, אבל אז הכעס עולה שוב על פניו והוא נעלם מהאולם תוך כמה שניות בודדות.
אני מפנה את מבטי בחוסר אונים לנייל וליאם, מנסה להבין איך נצליח להציל אותו. חייבת להיות לנו תוכנית, דרך, סיכוי, שהארי לא יפגע בעצמו. חייב להיות משהו. העיניים שלי נעצרות על שניים מהמנהלים שעומדים מאחורה. הם אפילו לא נראים מופתעים. "ידעתם את זה, נכון?" אחד מהם מהנהן. הכעס משתלט על כל הגוף שלי כשאני מתקרב אליהם ונעמד מול הפנים שלהם."ולא אכפת לכם? הוא יכול להיפגע, להרוג את עצמו! החיים שלו בסכנה!" אחד מהם עושה צעד לעברי. "הוא בסדר. אנחנו יודעים על המצב כבר כמה שבועות, אם הוא היה מחמיר היינו עושים משהו ועוצרים אותו. העיקר שכרגע הוא יכול להמשיך להופיע ואנחנו יכולים לעשות את סיבוב ההופעות. המצב הכספי שלך לא טוב, כזכור לי, וזאין לא תרם למצב שלכם במיוחד." שבועות? הארי במצב הזה במשך שבועות? אני מתכוון לענות להם, אבל צלצול הטלפון שלי קוטע אותי.
השיחה הנכנסת מגיעה מבית החולים.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
