אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-43-

פרק 43 | אנחנו עדיין צעירים | לואי
לפני חמישה חודשים

"האזה. האזה." אני מנסה לקבל קצת תשומת לב, למשוך את הטלפון מתוך ידיו. הוא נאנח, מניח את הטלפון בצד. "מה, לואי?" אני מתיישב עליו, מתכופף ומניח נשיקה על שפתיו בחיוך. "תתארגן. אנחנו יוצאים לדייט." "אנחנו לא יכולים לצאת לדייט." הפנים שלי נופלות לשנייה, אך אני מתעלם מזה. "אנחנו יכולים לעשות את זה בלי לגעת אחד בשני. רק נשב במסעדה ונדבר. כולם יחשבו שאנחנו רק שני חברי להקה טובים שהחליטו לבלות יחד." יש לו מבט ספקני. "בבקשה, הארי. אף פעם לא יצאנו יחד." מצד אחד זה היה החודש וחצי הכי טובים בחיים שלי: לישון איתו בלילה, להחזיק לו את היד, לנשק אותו. מצד שני התחבאנו כל הזמן, לא נגענו אחד בשני עד שננעלנו בתוך הבית עם תריסים מוגפים. אני רוצה רק פעם אחת להרגיש שאנחנו זוג רגיל. הוא מזיז אותי ממנו. "אני מתארגן." הוא מחייך אלי, מעביר את היד שלו על הפנים שלי בעדינות ואז מתקדם אל עבר חדר השינה שלנו.

אני ממהר למצוא את המפתחות, להעביר מבט במראה ולקחת ארנק לפני שהוא יוצא מהחדר, לבוש בחולצה מכופתרת עם שלושה כפתורים פתוחים. "נצא?" אנחנו מתקדמים אל עבר הדלת. כשאנחנו ממש על הסף, היד שלי כבר מושטת אל הידית, הוא מושך אותי לעברו. "רק שנייה." הארי ממלמל, מצמיד אותי אל הקיר שבצד ומנשק אותי בפעם האחרונה לפני שאנחנו יוצאים אל הרחוב, אל המבטים הבוחנים ואל המצלמות. השפתיים שלו נעות על שפתיי, הלשון שלו נכנסת אל תוך פי ופוגשת בלשון שלי. מיליוני זיקוקים מתפוצצים בתוכי, גורמים לי לאבד את השפויות ולברכי לרעוד. "עכשיו אנחנו יכולים לצאת." הוא מתרחק ממני, דואג לשמור מרחק בדרכנו החוצה אל עבר המכונית.

אני מתיישב במושב הנהג ומתניע. "זה מטופש שאנחנו צריכים להסתתר ככה." אני מתחיל לנסוע רק אחרי שהוא חוגר, שולח לעברו רק מבט קצר אחרי שהוא אומר את זה. "החוזה הזה לא יכבול אותנו לנצח." זה המשפט היחיד שעובר ביננו במשך כל הנסיעה. כשהנסיעה מסתיימת לבסוף אנחנו מתמתחים ונועלים את המכונית, נכנסים אל המקום הקטן. הוא פשוט, מצומצם, מלא בשולחנות צפופים ותאים בחלקו האחורי. מלצרית נמוכה ניגשת אלינו במהירות, מסתכלת על פנקס שביד שלה. "ערב טוב. הזמנתם מקום או-" היא מפסיקה להסתכל על המחברת הקטנה ועיניה עולות לעברנו, נעצרות עלינו בפליאה. "לא הזמנו. התא בסוף יהיה נחמד, אם אפשר כמובן." אני מצביע על השולחן הכי רחוק בפינה והיא מהנהנת בלחץ, נעלמת מהאזור במהירות. "אני חושב שהלחצת אותה." הארי מתכופף ולוחש לי באוזן. אני דוחף אותו ממני, מזיז את הראש לצדדים בחוסר אמון. "אתה הענק כאן. אם כבר אתה זה שהפחדת אותה!" הוא צוחק, מתהלך אחרי אל השולחן.

במשך כל הזמן שאנחנו כאן המלצרית לחוצה מדי באופן מגוחך, אבל האוכל הטעים מפצה על כך. "תודה שהסכמת לבוא." אני אומר לו. הוא מזיז את הרגל שלו כך שהיא נוגעת ברגל שלי, רק בקושי בשביל שלא יראו. הנשימה שלי נתקעת בגרון ואני מעלה את עיני אליו, מחייך בחולמנות. "זה נחמד לא להיות כלוא בתוך הבית כדי שלא יראו אותנו." הוא מסמן בידו למלצרית להביא חשבון תוך כדי שהוא מדבר. משהו בנימת הקול שלו מבהיר לי שיותר קשה לו עם זה ממני, שהוא יותר כועס על החוזה מכמה שאני כועס עליו. "פעם הבאה אתה בוחר מקום שנלך אליו." עיניו נוצצות כשאני אומר שתהיה עוד פעם וחיוך עולה על פניו.

הוא מוציא את הארנק שלו ברגע שהמלצרית מביאה את החשבון ולוקחת את הצלחות, מניח במידיות כמה שטרות על השולחן. "למה אתה משלם עלי?" אני שואל. "אנחנו בדייט, לא?" הוא לוחש את החלק של הדייט בחיוך, מסתכל שאף אחד לא מקשיב. "אני זה שהזמין לדייט, אז אם כבר אני הייתי אמור לשלם. זה בגלל כל העיניין עם לוטי, הבעיה עם הכסף?" הוא מניד בראשו לשלילה. "אתה יודע, גם בחורות יכולות להזמין לדייט, אבל יותר נהוג שהגבר הוא זה שמשלם." "אני לא בחורה." הקול שלי צפצפני מידי והגומות משתקעות בלחיו מרוב כמה שהחיוך שלו גדול. "באמת?" הוא מרים גבה אחת, משועשע ומחכה שאני אבין למה הוא התכוון. לוקחת לי שנייה לקלוט והפנים שלי מתחממות. אני ממלמל משהו לא מובן, גורם לו לצחוק ולהניח את ידו על ידי לשנייה.

"קדימה, נצא מפה." נהיה לי חנוק, אולי מהמבוכה ואולי מהמחשבות שלי שאני רוצה להיות מסוגל להביא לידי ביטוי. היד שלו לא על היד שלי כשאנחנו יוצאים מהמסעדה, בעיקר מהפחד שמישהו יראה אותנו. זה כואב, אבל נחוץ באותה מידה. "בוא לכאן." הוא לוחש ברגע שאנחנו נטמאים בחושך, מושך אותי אליו ונותן לי להשתקע בתוך זרועותיו. אני נשען על חזהו, מהדק את החיבוק באופן שמראה כמה אני זקוק לו ומרים את ראשי אליו. "אתה הכל בשבילי, אתה יודע את זה?" הלב שלי קופץ בתוך החזה שלי וחיוך עולה על הפנים שלי. "אני רוצה לבלות איתך את כל חיי." אני פולט בלי לחשוב. "באמת?" "באמת." הוא מרים את היד שלי ומנשק אותה. "אנחנו עדיין צעירים." הוא עוזב את ידי ואני מרים את זרועותי, קושר אותן מסביב לעורף שלו. "זה לא משנה." וברגע הזה, כאשר הוא מצמיד את השפתיים שלו לשפתיים שלי, זה באמת לא משנה. כל מה שמשנה זה שאני מאוהב בו, שאני רוצה לנשק אותו לנצח, להתחתן איתו, לעבור איתו יום אחרי יום עד שלא ישארו לנו ימים לחלוק יחד. אולי אנחנו עדיין צעירים, אבל אני תמיד אוהב אותו.