אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-37-

2/2

פרק 37 | סיפור אהבה ישן | לואי
לפני שישה חודשים

אלינור פותחת לי את הדלת עם הבעה מבולבלת. "היי." אני אומר בשקט, מעביר את היד שלי על המשקוף ומחכה שהיא תזמין אותי פנימה. "היי." היא בוהה בי למשך כמה שניות ואז מנערת את ראשה. "תכנס, פשוט לא ציפיתי לראות אותך כאן." אני נכנס ומעביר מבט מהיר מסביב, הולך אחריה לכיוון הסלון. "עברו שנתיים וחצי, לא?" היא צוחקת מעט בעוד שנינו מתיישבים על הספה. היא נראית שונה, בוגרת יותר, אחראית יותר, מתונה יותר. אנחנו לא אותם נערים מסיפור האהבה הישן שלנו.

"מה גרם לך להיזכר בי פתאום?" אני נושך את השפתיים בתקווה שהיא תבין אותי אחרי כשאני אגיד את זה. אני פותח את הפה שלי ואף מילה לא יוצאת. קשה לי מדי להודות בזה בפעם הראשונה. המילים מתערבלות לי בגרון, חוסמות את דרכי הנשימה שלי. אף קול לא יוצא, לא משנה כמה אני מתאמץ להניע את שפתיי. אלינור ככל הנראה מבחינה ביאוש שלי והיא מניחה יד על הברך שלי בעדינות. "אתה הומו, נכון?" אני משפיל את הראש שלי מעט. "אני לא בטוח." היא מורידה את ידה מהברך שלי, מרימה בעזרתה את פני לעברה. היא מתקרבת אלי באיטיות, נותנת לי מספיק זמן להבחין בכל תנועה שלה, לחשוב על התגובה שלי. העיניים שלה בוחנות אותי, עוברות על כל חלק במראה שלי. היא פותחת מעט את השפתיים התפוחות שלה, דואגת שאני שם לב לזה. היא כבר יותר מדי קרובה. אני לא יודע אם זה מכיוון שאני לא מרגיש שום דבר, או אם זה בגלל הבחילה שנאחזת בי, אבל אני מתרחק במהירות שנייה לפני ששפתייה נחות על שפתיי. "אני חושבת שאתה בטוח." היא נשענת חזרה אחורה על הספה. 

משהו בתוכי משתחרר וגל של הקלה מציף אותי. "איך ידעת?" היא מוציאה טלפון מהכיס האחורי של הג'ינס שלה ומחליקה אצבע אחת על המסך. "עוד כשהיינו יחד חשבתי תמיד שאתה לא מרגיש אלי משהו כמו מה שהרגשתי אליך. אני הייתי בטוחה שאני מדמיינת, אבל פשוט היה נראה שזה מובן מאליו בשבילך כל מגע שלנו, כאילו אתה חושב שמצפים ממך אליו." כל מגע שלי עם הארי, אפילו הקטן ביותר, מרגש אותי ושולח בי אלפי גלים מחשמלים. "בשלב מסוים נתקלתי במשהו שהמעריצים שלך כתבו והיית שם הומו. בהתחלה זה היה נראה לי לא הגיוני ובכל זאת המשכתי לקרוא את הסיפור. תוך כדי שמתי לב להתנהגות שלך, למבטים שאתה שולח לגברים בלי אפילו לשים לב, שהתכחשת אליהם עד כדי כך שלא היית מודע אליהם. לואי, זה לא שלא היית הומו כל הזמן הזה. אתה נולדת ככה. פשוט שמת לב לזה רק עכשיו." אני נותן לה לחבק אותי. "זאת הסיבה שנפרדת ממני?" אני שואל. "בן היתר כן. לא באמת היה ביננו משהו אמיתי אף פעם." לא חשבתי שככה אני ארגיש, אפילו לא פעם אחת, אך אני מרגיש משוחרר מאי פעם.

"אז מי זה הבחור שגרם לך להבין מה אתה מרגיש?" סומק עולה על פני. "הארי." היא מחייכת אלי. "בסיפור שקראתי הייתם יחד, למעשה." "מה?" תמיד הייתי מודע למעריצים שמאמינים שאנחנו יחד, לתאוריות עלינו, אבל התרחקתי מזה. "בוא, אני אראה לך." היא מחפשת בטלפון שלה ואז מושיטה אותו אלי, נותנת לי להביט במילים על המסך שיוצרות סיפור שלם. "יש לסיפור הזה אלפי צפיות!" אני קורא מעט, מחייך לעצמי. "אני חושבת שרוב המעריצים מאמינים שאתם יחד." אני עוצם את העיניים ונזכר בחוזה. "הלוואי והיינו יכולים." אני מדפדף אל פרק אקראי ומכווץ את גבותי כשאני רואה שזה פרק שבו אני והארי מתנשקים. "למה אתה מתכוון?" אני מתלבט לשנייה אם לספר לה ואז מוותר. עדיף שידעו על זה כמה שפחות אנשים.

בסוף אני משנה נושא במהירות. "אז מה איתך?" היא לוקחת ממני חזרה את הטלפון. "יש לי חבר כבר שנתיים." אני פוער את עיני. "הוא הבן אדם הכי טוב שאני מכירה. אנחנו גרים כאן יחד," היא מרימה את היד באוויר לשנייה. "ולמעשה אני די בטוחה שהוא עומד להציע לי נישואין. מצאתי את הטבעת." יש לה חיוך מטופש וחולמני שרק הולך ומתרחב. "זה נפלא, אלינור." היא מהנהנת. אני מסתכל עליה למשך כמה שניות נוספות, ממשיך לבחון כמה היא השתנתה בשנתיים וחצי האלו. "אני חושבת שהגיע הזמן שתלך לדבר עם הארי." היא נעמדת ומברישה את המכנס שלה בידיה. "תזמיני אותי לחתונה." אני אומר ונעמד גם כן, מחליף איתה חיבוק מהיר. "רק אם תביא את הארי." "תודה לך." את זה אני אומר יותר בשקט. "אני אביא את הארי, אני מבטיח לך."