אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-53-

טריגר: סרטן.
2/3

פרק 53 | לגזור את התקוות מראשנו | לואי

הארי עוצר את המכונה ומניח אותה על הכיור עוד לפני שהיא נוגעת בראשי. הוא אוסף בכפות ידיו את השיער של אחותי וזורק אותו אל הפח בלי להביט בו. "למה עצרת? הקול שלי חנוק ושבור. אני מתפתה למשוך אותו אלי ולתת לעצמי לשקוע בתוך זרועותיו, אך עוצר בעד עצמי. "אני לא יודע." הוא עונה לי, למרות שברור לשנינו מה התשובה. הוא פחד מהצורך לאחוז בי, להגיד לי שהכל יהיה בסדר. הוא פחד שאם הוא יביא לעצמו לגעת בי אני אפגע פעם נוספת.

הוא מתיישב חזרה על הכיסא, אני נמצא ממש בין רגליו. זה גורם לי להיכנע ואני נאנח, מרים את ידי ומופתע כשהוא אוחז בה בעדינות. האצבעות שלי עוברות על האצבעות שלו ואני עוצם את עיני כשהוא מכניס את ידו השנייה אל שערי ומזיז אותה על ראשי. "אתה מוכן?" הוא מפעיל את המכונה ואני עוזב את ידו, לוחש לו שאני מוכן. השיער שלי נופל ברצועות דקיקות על הרצפה. הוא מניח את ידו על עורפי כשהוא שם לב שאני רועד, מנסה לייצב אותי ולתמוך בי באותו הזמן. זה מרגיש כאילו השיער שנופל מהראש שלי מסמן את התקוות שלי להחלמתה שנעלמות עם כל יום שעובר. זה מרגיש כאילו אני מוותר עליה ולא על השיער שלי.

אנחנו לא מדברים עד שכל השיער נעלם מהראש שלי. אני עוצם את עיני ומנסה להחזיק כמה שיותר דמעות, מנסה להגיד לעצמי שלא הייתה לי השפעה על הדבר ושלא יכלתי לעשות משהו בשביל למנוע את זה. הוא מזיז את גופו ומגעו בעורפי מתנתק, ידו צונחת בחיקו. זאת תזכורת, גם אם הקטנה ביותר, לכך שהוא עוצר את עצמו מלהתקרב אלי. אני מסתובב אליו, יושב על ברכיי כפוף בין רגליו. עיניו נתפסות בעיני ואני יודע שהוא מייחל לנשק אותי בשביל להשכיח את הכאב. אני לא מתבייש להביא לו לראות אותי בוכה, מקווה שהוא יבוא לקראתי. "אחותך תהיה בסדר." הוא לוקח את ידי בתוך ידיו, סוגר עליהן מכל הצדדים בכפות ידיו הגדולות. "אתה תהיה בסדר." זאת הפעם הראשונה שאני חושב ששנינו לא מאמינים בזה.

הארי משחרר את ידי ומעביר את ידו על איפה שפעם היה השיער שלי. "אני אוהב אותך." המילים נפלטות מהפה שלי במהירות. הוא מחייך חיוך עצוב, מתרחק ממני לאחור. "אני יודע." הוא עונה, אך לא אומר את זה בחזרה. אני מסתכל על החתכים הקטנים בעורו שנגרמו בגלל ציפורניו ואז מזיז את מבטי אל המראה, בוחן את עצמי. העור החלק של ראשי נוצץ תחת האור הלבן של המנורה. אני לוקח חזרה את החולצה שלי שהורדתי מקודם, מעלה אותה מעל ראשי. במהירות אני מניח על הראש שלי כובע צמר שהבאתי מראש, מסדר אותו ומוודא שיסתיר כמה שיותר חלקים. "אתה לא צריך להסתיר את עצמך." הוא לוחש. אני מרים גבה, מוחה את הדמעות שלא מפסיקות לרדת. "גם ככה המנהלים עומדים לצעוק עלי. אני לא רוצה שהם יגלו את זה בגלל חבורה של צלמים." הוא מהנהן בהבנה.

כל מה שאני מצליח לעשות זה להמשיך ולבכות ביפחות חזקות יותר, לקום על הרגליים ולנער את הבגדים בתקווה שלא נתפסו עליהם שערות. הארי נעמד אחרי ואני יוצא מחלל המקלחת הקטן, מנסה להפסיק את הרעד שעובר בכל הגוף שלי. אני מניח נשיקה מהירה על המצח של לוטי, מתכוון להסיט את השיער מפניה, אבל הוא לא שם. הארי עומד ממש מאחורי, לא קרוב מספיק. "בבקשה תחבק אותי." אני לוחש, מקווה שהוא יסכים.

הוא מתקרב ועוטף אותי בתוך ידיו מאחורה, מניח את סנטרו על השקע שבכתף שלי. אנחנו מסתכלים על לוטי, מנסים להמשיך ולקוות. אני כבר מדמיין את המיטה הריקה שעומדת להיות כאן עוד כמה חודשים, את המשפחה הבאה שתבכה בחדר הזה. עוד לפני שאני שם לב שנינו על הרצפה, עטופים זה בזה. אני יושב בתוך החיבוק שלו, מניח את הידיים על הפנים ולא מאמין למה שאני רואה. "היא תהיה בסדר, לואי. היא תהיה בסדר." הוא ממשיך להגיד לי את זה, מקווה שאני מאמין לו. "אף פעם לא שיקרת לי, הארי, אל תעשה את זה עכשיו." הוא משתתק לשנייה, האחיזה שלו בי נרפית במעט. "היא תהיה בסדר." הוא חוזר על מילותיו.

בגלל האחיזה הרפויה אני מצליח להשתחרר, להעמד ולצאת במהירות מהחדר. הנעליים שלי חורקות על הרצפות עד שאני מחוץ לבית החולים, השמש מכה בי בתנחומיה. לא שזה יעזור. לא שמשהו יעזור עכשיו, כשלוטי כל-כך רחוקה מלהיות בסדר.