אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-32-

ממש סליחה שנעלמתי! שכחתי את הססמה ונמחקה לי האפליקציה אז רק עכשיו הצלחתי להתחבר מחדש.

פרק 32 | הספר הלבן | הארי
לפני שישה חודשים
כשלואי חוזר הביתה הוא מגיע עם זאין. זאין שולח לי מבט שאני מפרש אותו כ"אני אסביר הכל אחר כך." ולואי בורח לחדר לפני שאני מספיק לראות אותו כמעט. אני מסתכל מסביב אל הבית שהספקתי לסדר ברובו. כל החפצים חוץ מהספה הנפתחת - אשר עליה אמרנו שאני אשן עד שיהיה לנו כוח לקנות מיטה נוספת מלבד המיטה של לואי - מאורגנים במקומם. החדר השני שנותר לנו, מלבד חדר השינה, כבר עמוס במדפי ספרים גדושים, בכלי נגינה ודפי תווים. אני מעביר את המבט מסביב, נועץ את עיני בדלת החדר הסגורה של לואי. כשאני מאמץ את אוזני אי אפשר להתעלם מזה שהוא בוכה. אני לא רוצה להאזין אז אני הולך אל הספה ומתיישב עליה, כוס מים ביד שלי.
זאין יוצא מהחדר של לואי אחרי כמעט עשרים דקות. הוא מתיישב לידי ומשעין את ראשו לאחור על מסעדת הספה. "אני חושב שאתה צריך לקחת את לואי למועדון לגייז." אני כמעט יורק את המים שיש לי בפה. לוקחת לי שנייה לבלוע אותם, לנסות להתחיל לענות. "מה לואי יעשה שם?" הוא מרכין את הראש שלו. "אני חושב שאתה צריך לדבר על זה איתו." הגבות שלי מתקמטות בחוסר הבנה. "תראה, הארי, אני לא רוצה שהוא יפגע בך בסוף. אבל רק שתדע, זה לא שהוא מתכוון לשחק ברגשות שלך." זה קולע בדיוק להרגשה שלי. "אתה צריך לדבר איתו." הוא נעמד, מניח יד על הכתף שלי וממהר להסתלק מהבית.
עוברות כמה שניות עד שאני מתרומם וצועד אל חדרו של לואי. כשחושבים על זה אני גם אמור לישון שם על הספה הנפתחת, אבל בהתחשב באיך שהכל נהיה מביך היום אני חושב שנאלץ לחכות עם זה. אני דופק עם היד השמאלית פעמיים. "אפשר להיכנס?" הוא מושך באפו מהצד השני. "אתה יכול." אני נכנס באיטיות, מוצא את לואי במצב של ישיבה כאשר השמיכה עוטפת את כל גופו ורק עיניו הכחולות נראות. הוא נראה יותר קטן מבדרך כלל, כמעט כאילו אני יכול לנפץ אותו רק במגע שלי. אני מתיישב לידו בזהירות, לא נוגע בו. "אתה רוצה לספר לי מה קרה?" הוא מניד בראש שלו לשלילה. יפחת בכי משתחררת מהפה שלו ואני מסתכל עליו בדאגה. "אתה יכול לחבק אותי?" הוא לוחש את זה, אך אני יכול לשמוע. אני מתמתח ועוטף אותו בידי, מצמיד אותו אל החזה שלי. הוא מפסיק לבכות עם הזמן, נרגע ונשען עלי יותר ממקודם.
רק כשהוא נרגע לחלוטין אני עוזב אותו. הוא פולט קול חנוק מהפה שלו ואני מסמן לו שאני עוד שנייה חוזר. לוקחות לי רק כמה שניות לחזור חזרה אל החדר ולהתיישב לידו. אני מחזיק בספר לבן וחלק, ללא דבר על הכריכה. בידי השנייה יש לורד ועט. "מה זה?" הקול שלו עדיין רועד. "הבאתי לנו מתנה לכבוד הבית החדש." אני פותח את המכסה של הלורד וכותב באותיות גדולות על הספר את השמות שלנו. "נוכל לכתוב כאן כל פעם שנרצה להגיד משהו אחד לשני ולא נצליח, או כל פעם שיהיה רגע שנרצה לזכור. זה יהיה הספר שלנו." עולה לו חיוך קטן על הפנים ובאופן מידי עולה חיוך גם על פני. הוא יוצא מעט מהשמיכה וחוטף ממני את העט, פותח את הספר בעמוד הראשון. "אם אני אפחד מעצמי, אתה תעזור לי לגלות מי אני מחדש?" הוא כותב את זה בדיו. "כל פעם שתהיה צריך." אני כותב מתחת. כתב היד שלו שונה לחלוטין משלי ואני נושף על הדף, מחכה שהדיו יתייבש.
אנחנו מסתכלים במשך כמה שניות על המילים הכתובות לפני שאני מניח את הספר בצד. "יש לנו על מה לדבר." הוא מהנהן אלי. אני שוקל אם להזכיר את מה שאני מרגיש, לדבר איתו על זה שהוא נכנס לחיי כמו סערה והוא עומד להפוך את הכל בלי להשאיר דבר שניתן לתקן, אך אני מוותר על זה. "זאין אמר לי לקחת אותך למועדון של הומואים." לואי מגיב אחרת לחלוטין מאיך שחשבתי שהוא יגיב. "כן." זה כל מה שהוא אומר. הוא נשכב במיטה, מעלה פעם נוספת את השמיכה מעליו. "כן?" אני שואל, לא בטוח ששמעתי נכון. "אני רוצה לראות איך זה." זה כל מה שהוא אומר, אבל מסיבה מסוימת אני לא מצליח להאמין לזה. "נלך מחר בערב?" הוא עונה בחיוב.
אני מתכנן להתרומם וללכת, להביא לו קצת לישון, אבל הוא מושך את היד שלי לעברו. "תשאר." אני רוצה לסרב, ומשהו עוצר בעדי. הוא צריך אותי עכשיו. הוא ממשיך למשוך אותי אליו ואני צונח על המיטה, מתכסה בשמיכה לידו. "אני לא אמור להרגיש ככה." הוא מסתובב על הצד כך שהוא מביט בי כשהוא אומר את זה. "אף פעם לא חשבתי שאני ארגיש ככה." הגוף שלי נדרך כשהוא מתקרב עוד יותר ונצמד אל החזה שלי. "אתה בסדר?" הוא לא עונה על זה. האפים שלנו קרובים אחד לשני והנשימות שלנו מתערבבות. אני לא בטוח שאי פעם רציתי לנשק אותו כמו עכשיו. "לילה טוב, לו." אני עוצם את העיניים שלי, לא מתרחק אחורה. לואי יעשה את זה בעצמו, כמו תמיד. זה לא שהוא היה רוצה ביותר מהקרבה הזאת.