אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-68-

טריגרים: פגיעה עצמית, הפרעות אכילה.

פרק 68 | כוס מנופצת | הארי

אני שותה מים במטבח, ליאם יושב בסלון ולא מסתכל עלי כשנשמעות דפיקות על הדלת. אני לא טורח לקום, זה הבית של ליאם ואם לואי או נייל בדלת אני גם ככה מעדיף להימנע מלדבר איתם. ליאם נאנח ומתרומם, הולך אל הדלת. הוא פותח אותה לרווחה וסוגר אותה אחרי שנייה אחת, נשען עליה עם גבו. אני בוהה בו והוא בוהה בי בחזרה, עיניו פעורות לרווחה.

"זה זאין." הוא אומר לי. אני מניח במהירות את כוס המים על הדלפק ושולח לליאם מבט שואל, מנסה להבין האם הוא עומד לפתוח לו את הדלת. נשמעות דפיקות פעם נוספת ומלמולים מהצד השני. ליאם מסתובב ובוהה בידית בניסיון להבין מה לעשות. שנינו רוצים לראות את זאין, להשלים איתו, אבל שנינו גם כועסים ומאוכזבים מידי. אי אפשר לדעת למה זאין באמת הגיע לכאן היום.

ליאם פותח לבסוף את הדלת ומתייצב מול זאין. יש שקט לכמה שניות לפני שזאין מדבר. "הארי כאן?" הוא לא רואה אותי מהמקום שבו אני נמצא ואני נשאר בשקט. "מה?" ליאם שואל. "שאלתי אם הארי כאן. אני צריך להגיד לו משהו." "בשביל זה הגעת?" הקול של ליאם פגוע. "כן. הוא כאן?" ליאם מסתובב, מסתכל עלי ואז מסתובב בחזרה. זאין עושה צעד אחד פנימה וליאם עוצר אותו עם היד שלו. "אתה," הוא מרים אצבע מול פניו בכעס. "לא נכנס אל הבית שלי. אני מאוד מקווה שזאת פעם אחרונה שאני אראה אותך כאן, או בכלל. אם אתה רוצה לדבר איתו לכו החוצה." לפני שיתפתח ריב אני עובר את ליאם ויוצא החוצה מהבית, סוגר את הדלת אחרי.

שומעים מבפנים את ליאם זורק משהו על הרצפה, כנראה את כוס המים שהנחתי על השולחן. אני מתכווץ ולוקח כמה צעדים הלאה מהכניסה לבית. "מה אתה רוצה?" אני שואל. "רק להבהיר לך כמה דברים," אין אף רגש בקול שלו. "ראיתי את הראיון שלכם, את מה שלואי אמר ואת מה שאמרת. אני והוא לא עומדים לחזור לקשר, אבל שיהיה ברור," הוא נתקע עם האצבע שלו בחזה שלי. "הוא היה החבר הכי טוב שלי ואני תמיד אדאג לו. אם אני אשמע שפגעת בו, אם אפילו תחשוב לשחק לו ברגשות פעם נוספת או תהרוס את מערכת היחסים שלו, אני אדאג שתתחרט על זה."

אני המום מידי בשביל להגיב ולוקחות לי כמה שניות לקלוט עד כמה אני כועס עליו. אני מתעצבן במהירות וצועד צעד אחד לעברו. "אתה לא מחליט על החיים שלי!" אני צועק עליו. "אתה חושב שאני לא יודע כמה לואי בטח שונא אותי? שאני לא מצטער כל יום על מה שגרמתי לו לעבור? אני זה שעשה את זה, זאין, ואני זה שצריך לחיות עם הטעות הזאת עד סוף חיי. אין לך אף זכות להגיע לכאן ולהגיד לי איך להתמודד עם מצב שאתה לא נמצא בו! כל מה שאני עושה הוא לדאוג ללואי ולוודא שאני לא אהיה האחד שיפגע בו פעם נוספת!"

זאין דוחף אותי לאחור ממנו ונד בראשו בכעס. "אני החבר הכי טוב שלו, אני אגיד מה שאני רוצה! נמאס לי לראות אותך פוגע בו ומשחק בו. לא מגיעה לך ההזדמנות לחזור אל הלב שלו." אני מתעלם מהצריבה בגרון שלי ויורק את המילים הבאות בלי לחשוב. "מצטער להגיד לך, אבל אתה כבר לא החבר הכי טוב שלו." בפעם הראשונה מתחילת השיחה אני רואה עד כמה כואב לזאין. הפנים שלו מתכווצות בעצב והכתפיים שלו נשמטות. הוא בוהה בי באריכות ושוקל את המילים שלו.

"ליאם בסדר?" הוא שואל. "מה?" "שאלתי אם ליאם בסדר?" הוא נועץ בי את עיניו ואני לא מצליח לפענח את מבטו. "אנחנו לא מאוד מדברים, אבל הוא בסדר. לואי ונייל שם בשבילו." הוא נמתח על קצות אצבעותיו בשביל לראות את הדלת הסגורה שמאחורי. "ואתה?" אני עדיין מופתע בגלל השינוי במצב הרוח שלו. הוא מחווה על היד שלי ואני נזכר בחתכים שהוא ראה עליה. "אני בסדר." אני מנסה שהוא יאמין לי. הוא לא, אבל הוא גם לא שואל דבר.

"אני עדיין כועס עליך, שיהיה ברור." הוא אומר. לא חשבתי אחרת ואני מהנהן בהבנה. "אני מקבל טיפול." הוא אומר בלחש. "למה אתה מתכוון?" הקול של שנינו נהיה שקט. "אני מטפל בהפרעות האכילה שיש לי. אין עדיין שינוי משמעותי, אבל אני מקווה שיהיה." חיוך עולה על הפנים שלי. "כדאי לך לטפל בבעיות שלך." אני משפשף את היד שלי. "אין לי כאלו." אני משקר והוא פולט גיחוך ספקן.

"רק תדאג לליאם, בסדר? גם לנייל. ולגבי לואי… תתרחק ממנו." הוא עוקף אותי ומתקרב שוב לדלת הבית של ליאם, הפעם פותח אותה בלי לדפוק. אני הולך אחריו ורואה אותו מתקרב אל ליאם, שיושב על הרצפה בין שברי הזכוכית של הכוס. "אני מצטער." הוא אומר לליאם ומתכופף מולו. "תתרחק ממני. אני לא רוצה לראות אותך או לדבר איתך יותר אי פעם!" ליאם אומר. "אני באמת מצטער." הוא מתרומם, יוצא מהבית בלי להעיף בי מבט. אני מתקרב אל ליאם, יודע שהוא לא רוצה לדבר איתי. במקום אני פשוט מושיט לו כוס מים חדשה ומתחיל לאסוף את השברים הקטנים של הכוס המנופצת. חבל שאני שוכח לאסוף את השברים של החברות שלנו.