אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-86-

טריגרים: התאבדות, מחשבות אובדניות.

פרק 86 | הצלה | הארי

הרגליים שלי משתלשלות מהקצה של האמבלונס כשאני מריץ את האירועים במוח שלי. נפרדתי מלואי, מהמשפחה שלי, מאוליביה. עליתי על הבניין בציפייה למצוא את מותי. לואי הבין, הגיע, נעמד לידי על החומה. ירדנו למטה, ברגליים רועדות, תוך כדי שהוא מייצב אותי בגופו. אמבולנסים חיכו למטה, משטרה, הבנים, המנהלים. היו צלמים, אנשים סקרניים. הושיבו אותי על האמבולנס החונה, כיסו את הכתפיים שלי בשמיכה ואמרו שאני בהלם. לא זזתי מאז.

לואי ניסה לדבר איתי, אבל הרחיקו אותו בטענה שאני זקוק למרחב. שמעתי שוטרים צועקים על צלמים להתרחק, אבל לא שמעתי את הקול שלהם. אני לא שומע גם את שאלות הרופאים, בקושי מבחין כששרוול החולצה הלבנה והדקה שלי - שהייתה לי מתחת לחליפה - מורם מעט, למרות שהוא כבר היה ממעל המרפק, בשביל למדוד לי לחץ דם ומדדים פיזיים שונים.

רעד בלתי נשלט אוחז בכל הגוף שלי כשאני מנסה לחשוב. נפרדתי מכולם. עליתי על הבניין. לואי הגיע. ירדתי למטה. סדר הדברים עדיין לא נתפס במוחי. לואי, אמא וג'מה, אוליביה. מדרגות למעלה. לואי. מדרגות למטה. הרחוב העמוס והאמבולנס והשאלות. איפה טעיתי ולמה אני עדיין בחיים? אני לא רוצה בהם. אני צריך לברוח ולעלות שוב למעלה, לקפוץ, אבל אני רועד כל-כך עד שאני לא חושב שרגליי ישאו אותי.

הראש שלי מורם לבסוף כשאני מבחין בזאין. לא שמתי לב שהוא כאן ואני תוהה אם הוא היה כאן במשך כל הזמן הזה. "זאין?" הקול שלי בקושי נשמע ואני חושב שאיבדתי אותו. קר לי, יותר מידי קר לי, והנשימות שלי לא סדירות. זאין מבחין במצב ומבקש שמיכה נוספת, מניח אותה על כתפיי. "כן, הארי. אני כאן." הוא מתכופף מולי בשביל להשוות את הגובה שלנו ואני מסתכל על הדמעות שזולגות במורד הלחיים שלו. למה הוא בוכה? לאף אחד מהם לא אמור להיות אכפת, המוות שלי לא אמור לשנות להם.

"אני מבין." הוא לוחש לי ומושיט את היד שלו לעברי. אני נאחז בה ורואה את לואי מאחורי זאין, מסתכל על שנינו. זאין לוחץ על היד שלי וביד השנייה מוחה את הדמעות שלו. "אני מבין אותך, הארי. אני יודע מה זה לפגוע בעצמי..." הקול שלו גווע. כמעט הספקתי לשכוח שהוא היה מרעיב את עצמו במשך יותר מיד זמן, ושבטח הייתה סיבה שאני לא מודע אליה. בטח גם הוא שנא את עצמו. שנינו מסתכלים זה בעיניו של זה בשתיקה, מנסים להבין איך אפשר לחצות את הגשר שנפרס בינינו.

"לא הייתה לכם זכות להציל אותי. ללואי לא הייתה אף זכות." הקול שלי כמעט כועס, ואני רואה כמה חובשים מודאגים. לואי מאחורה מתייפח, אז נייל וליאם מחבקים אותו ומסובבים את המבט שלו משנינו. "לא הייתה לכם זכות להפריע לי." הקול שלי נחלש פעם נוספת. הם היו צריכים להניח לי, הם היו צריכים לאפשר לי ליפול. רציתי לסיים עם החיים האלו ולסיים עם חוסר התועלת שלי בעולם הזה. רציתי להרגיש משהו שוב, רציתי לעוף.

המילים שזאין אומר לי מפתיעות אותי. "אני יודע, הארי. היה אסור לנו, אני יודע." ואז הוא מחבק אותי, נתלה על הכתף שלי ובוכה בקול רם. אני לא מחזיר חיבוק אלא רק יושב, עדיין מנסה להתחמם, ומבין שזאין אולי לא התכוון לקחת את חייו, אבל הוא שנא את החיים שלו בדיוק כמו כמה ששנאתי את שלי. "אני מצטער." הוא לוחש אל תוך האוזן שלי. הוא מתנצל במהירות על הריב שלנו, על כל מה שאמר עלי, על העזיבה. הוא מצטער שלא היה שם בשבילי בתקופה האחרונה.

בשלב הזה כמה חובשים מפרידים בינינו וקוראים לשאר הבנים ולאחד המנהלים להגיע. חובש ג'ינג'י אחד נעמד מולנו ומדבר בקול שטוח ומונוטוני. הוא אומר שאני צריך טיפול ושיש כמה בתי חולים פסיכיאטרים טובים. הוא אומר שהם יוכלו להסיע אותי ולקבל אותי מיד. הוא מציג את הדבר כאפשרות, אבל לפי נימת הקול שלו הכל ברור לי. הם יביאו אותי לשם בכוח במידת הצורך ולא אוכל לעשות דבר חוץ מלשתף פעולה. לא אוכל לעשות דבר מלבד להצטער על כל יום שבו אני חי.

בכמה הנהונים קטנים אני מסכים, לא שיש לי ברירה אחרת. לואי צועק על המנהלים בזמן שליאם ונייל נפרדים ממני, אבל אני לא שומע מילה ממה שהם אומרים. כשנייל מגיע לחבק אותי אני נרתע לאחור ושמיכה אחת נופלת מכתפיי. ליאם מלטף את צד היד שלו והם מאחלים לי בהצלחה לפני שהם מתרחקים בבכי. לואי הוא האחרון שמגיע. הוא עדיין בוכה ולא נדמה שהוא מסוגל להפסיק. "תנסה בשבילי." אלו המילים היחידות שהוא אומר. אני משיב לו בפשטות, במילים שככל הנראה ישברו אותו. "לא היית צריך להציל אותי."

דלתות האמבולנס נסגרות מלפני והדבר היחיד שאני מספיק לראות זה את העיניים הכחולות שלו. הן מזכירות לו את הים, הן מזכירות לי חבל הצלה. אני נאנח כשאומרים לי להחגר ומכסים אותי בשמיכה נוספת. הרעד בגוף שלי נפסק והשפתיים שלי נסגרות לקו דק.

לואי הציל אותי בלי שרציתי להנצל.