אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-95-

טריגר: פגיעה עצמית.

פרק 95 | אושר בורידים | לואי

"בוקר טוב גם לכם!" הארי כלוא ביני לבין השולחן, ידי סביבו, כשאנחנו מתנשקים בלהט. רק בוקסרים צמודים נמצאים על הגוף שלנו, ואני נשבע באלוהים שאם נייל, זאין וליאם לא היו נכנסים לא היה נותר זכר לבגדים האלו. אני נחוש להמשיך לנשק את הארי, אבל הוא מתנער ממני ומסתובב אליהם. חיוך קטן על פניו כשהוא מסתכל עליהם בפעם הראשונה מזה שמונה וחצי חודשים.

אני רואה את העיניים שלהם עוברות על הגוף של הארי, על החתכים ואז על הקעקוע של השם שלי. אני נעמד מיד לפני הארי, לא נותן להם להמשיך ולבחון אותו. ברור לי שהוא לא רוצה שהם יראו את הפסים הלבנים שעל הגוף שלו. הוא לוחש לי תודה ואז חומק אל החדר שלנו, מתלבש וחוזר עם בגדים בשבילי. המבטים של הבנים מראים לי שאולי הם קיבלו רק הצצה קטנה אל הגוף שלו, אבל הם מזועזעים לחלוטין ממה שהארי העביר את עצמו. הם לא ידעו על שאר החתכים, אלו שלא על הידיים שלו, ועכשיו הם ראו אותם בפעם הראשונה.

ברגע שהארי חוזר נייל קופץ עליו בחיבוק. "דאגנו לך כל-כך." הוא אומר לו ואני יכול לראות את הארי מחייך. זאין, ליאם ואני מצטרפים אל החיבוק ועוטפים את הארי מכל הכיוונים. הוא צוחק ומהדק את החיבוק סביבם. "התגעגעתי אליכם. תודה על מה שעשיתם בשבילי, שהצלתם אותי." החיבוק נפסק וליאם טופח על הכתף של הארי. "לואי עשה את רוב העבודה." הארי נד בראשו. "אולי, אבל אתם הייתם כאן בשבילו. תודה על זה." אני מניח נשיקה קטנה על שפתיו ומרגיש את כל העיניים עלינו.

"אני יודע מה אתם צריכים לעשות!" כולנו מסתכלים על נייל. "המעריצים עדיין לא יודעים מה שלומו של הארי. הם חושבים שהוא עדיין מאושפז וכל המידע שיש להם זה מכמה ראיונות בהם אמרנו שהלהקה בהפסקה, שאנחנו מבטלים את החוזה עם ההנהלה ושאתה עדיין בטיפול," תוך כדי שהוא מדבר נייל מכניס שאריות של פנקייקים אל הפה שלו ואוכל בפה פתוח. "אם אתם רוצים אנחנו יכולים להסתובב היום בחוץ, חמשתנו. המצלמות ימצאו אותנו לבד. העולם יוכל לראות שאתם יחד ולראות שאנחנו עדיין מאוחדים, יחד עם זאין." אני מסתכל על הארי, לא בטוח איך הוא יקבל את הרעיון, אבל הוא דווקא נראה נלהב. אני תופס בכף היד שלו בידי. "כן, נשמע רעיון טוב."

אנחנו מחליטים לצאת ברגל. אני והארי גרים קרוב אל מרכז לונדון, מקום שללא כל ספק הומה אנשים בשעה הזאת של היום. מהרגע הראשון בו אנו חוצים את סף הבית היד שלי משתחלת אל היד של הארי. כלפי חוץ הוא לא נראה לחוץ כלל, הראש שלו זקוף וחיוך מונח על פניו. מהאופן בו הוא לוחץ על כף היד שלי אני יכול לדעת שהרגשות שלו שונים לחלוטין. עדכנתי אותו במה שנאמר לתקשורת, בכך שכולם מודעים לניסיון ההתאבדות שלו. היו אז אנשים ברחוב שצילמו אותו וגם המנהלים לא טרחו להעלים עין.

בחוץ חמים וחמישתנו עם חולצה קצרה, מנופפים בידנו על הפנים. בוהק השמש פוגע בעור של הארי, מדגיש כל אחד מהפסים הלבנים. הם מחזירים את האור במידה מסוימת, מבריקים, ולשנייה אחת נעלמים מהעין לפני שהם נראים מחדש. העיניים שלו זזות לכל מקום ונעצרות כל פעם מחדש על האנשים שעוברים מולנו. הוא בודק מי מסתכל, מה התגובה, מחכה לאישור מהסביבה. אני מקווה שהוא מבין כמה הוא יפה וכמה גאה בעצמו הוא צריך להיות.

אני לוחץ חזק יותר על היד של הארי ומושך בו מעט, עוצר אותו. הוא מסתובב אלי ואני מתעלם מהבנים, מתעלם מהאנשים, מתעלם מהרעש של מהכוניות, מתעלם מהסביבה. כל העולם שלי נמצא ממש לפני. למרות כל מה שקרה, למרות כמה שאני דואג שדבר כזה יקרה שוב, אושר זורם בורידים שלי. כל עצב בגוף שלי, כל תא, מסמן לי שהאמת אצלנו. שאנחנו מה שצריך לשמור ולהלחם עליו, שאם עכשיו הוא בין זרועותי המגוננות הוא יוכל להשאר שם לנצח.

"לואי? מה קרה?" חיוך פרוש על פני ושפתיי נצמדות אל שפתיו. הן רכות וחמימות, עוברות באיטיות מעל שלי. הוא מושך אותי קרוב אליו, מצמיד אותי לחזהו, מרים בעזרת אצבע אחת את הראש שלי לעברו. השפתיים שלו יורדות משלי ואני נותר בתוך החיבוק שלו, עוצם את עיני. יש לי את כל מה שרציתי מהיום בו פגשתי את הארי. יש לי את כל מה שאני זקוק אליו.

"קדימה, לו. אני בטוח שהעולם רוצה לראות אותנו." היד שלי משתחלת חזרה אל היד שלו כשאנחנו מתרחקים מעט. אנשים בוהים בנו, אבל זה לא מציק או מלחיץ. זאת ההרגשה שחיכיתי לה מאז שהתאהבתי בהארי. התחושה שאני חשוף מול כל העולם, אבל מוגן בפעם הראשונה. "יש לנו את כל החיים יחד, הם יוכלו לראות אותנו ביום אחר." אני מושך בו חזרה אלי, מרגיש את הגוף שלי מתמסר לשלו, כיצד שפתיו מתאחדות עם שפתיי, מרגיש את הידיעה שאני לא עומד לשחרר.