אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-39-

פרק 39 | שיחה עם אמא | לואי
לפני שישה חודשים

"היי, אמא." אני מתיישב מול המצבה, מניח עליה את היד שלי. "אני מרגיש מוזר לאחרונה. כל החיים שלי ידעתי מי אני, אבל אני לא בטוח בעצמי עכשיו. אני יודע שאם היית בחיים את הראשונה שהייתי משתף אותה במה שאני חושב, אז אני כאן בשביל לספר לך. את מבטיחה להקשיב עד הסוף, לא לשפוט אותי לפני שאני מסיים לדבר?" היא לא עונה, הלוואי והיא הייתה יכולה לענות. נהיה לי קר, אך אני מתעלם וצוחק במרירות מגוחכת. זה לא שהיא יכולה באמת לשמוע.

"זה הכל בגללו. אני לא הרגשתי אליו כלום, באמת. אני תמיד יצאתי עם בנות, חשבתי על בנות, נישקתי בנות. אפילו איבדתי את הבתולים שלי לבת, אלינור, זאת שאף פעם לא באמת אהבת. וזה היה בסדר, כי הייתי לחלוטין סטרייט. אחרי שלוטי חלתה הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא עבר לגור יחד איתי בשביל לעזור לי עם הכסף, הוא בא איתי אל לוטי בשביל שאני לא אשבר לבד. כשבכיתי בלילה הוא עטף אותי בזרועותיו. הוא נתן לי להרגיש בטוח. אותו, לעומת אלינור, אני יודע שאת אוהבת. זה הארי, אמא. את צריכה לראות כמה הוא השתנה מאז שאת לא כאן.

אני מסתכל על הארי והלב שלי דופק מהר יותר. הוא מחייך ואני רוצה גם לחייך. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה שאני רוצה לנשק אותו, להרגיש את השפתיים שלו על שלי. אפילו עכשיו אני מתגעגע אל החיבוק שלו. אבל אמא, מה אני אעשה? איך קרה שהוא זה שגורם לי להרגיש את הכל? אני אף פעם לא הרגשתי כל-כך אהוב בידי מישהו שאני אפילו לא יחד איתו. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הקהילה הגאה, אך לא חשבתי שאני אחד מהם. אני תומך לחלוטין, אבל יש לי הרגשה שלא כולם יאהבו את זה. המנהלים שלנו יעיפו אותי מהלהקה. אני הכי פחות ווקאלי שם, לא תהיה להם אף בעיה לעשות את זה. אני כל-כך מפחד ממה שכולם יחשבו עלי. שאר הבנים, שאר העולם, אפילו הארי. האם הוא עדיין מרגיש אלי את אותו הדבר בכלל?" 

משום מה כל מה שאני מסוגל לעשות זה להתחיל לבכות. אולי כי סוף-סוף דיברתי על זה, אולי מפחד, אולי מעצב ואולי כי פשוט נמאס לי להדחיק. אני מניח את הראש שלי על הקבר ומכסה אותו בכפות ידיי. "מה אני עושה?" הדמעות שלי זולגות יותר מהר ממה שידעתי שאפשר. "למה כל-כך קשה לי להודות בזה? אני רק רוצה להרגיש כמו עצמי שוב." הקול שלי נשבר שוב ושוב. אני רק צריך שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהכל עומד להיות בסדר, לשמוע אותה אומרת שלא משנה לה במי אני מתאהב.

האוויר שנכנס לי לריאות דוקר אותי ושורף את הגרון שלי. אני מביט לשנייה במצבה ואז נעמד, מנער אבק מהבגדים. "את צודקת, אמא. אני אלך לדבר על זה עם מישהי אחרת." אני מתרומם על רגלי, מנער את המכנס שלי ומשפשף את עיני האדומות. בפעם הראשונה אני מרגיש בטוח, שלם עם עצמי. אני מרים את עיני כלפי מעלה, מסתכל אל השמיים כשאני אומר לה את זה. "אני הומו." הצעדים שלי מהירים ותוך שניות ספורות אני מחוץ לשער בית הקברות.

***

אני יוצא מהמכונית וצועד אל דלת הבית של אמו של הארי. היד שלי מונחת על הדלת ואני משתהה לשנייה לפני שאני דופק. "היי, אן." המבט שלה מופתע לשנייה ואז הוא מתחלף בחיוך ענקי. "לואי, כמה טוב לראות אותך! היכנס!" היא מפנה לי מקום להיכנס וממהרת ללכת למטבח, אני אחריה. "לא הכנתי כלום, אבל יש מעט אוכל..." אני מנופף ביד שלי ומבטל את דבריה. "לא, לא צריך. זה בסדר. למעשה הגעתי בשביל לדבר איתך." היא מחייכת ומיד מתיישבת סביב השולחן שבמטבח, אני יושב מולה במידיות.

"זה בקשר להארי." הבעת פניה נהיית מודאגת. "אל תדאגי, הוא בסדר." היא מניחה את היד שלה על היד שלי, מסמנת לי שאני יכול לדבר איתה. "אני הומו." הפרצוף שלה משתנה במהירות, מהפתעה, לשמחה ולתהייה. "אני כל-כך גאה בך על האומץ להגיד את זה! בוא לכאן." היא נעמדת למרות שהתיישבה רק לפני שנייה, עוברת לצד השני של השולחן ומחבקת אותי. "סיפרת כבר למישהו?" אני מניד בראשי לשלילה. "לא, אבל אני מתכוון לספר." היא מתרחקת, עדיין עם חיוך. איך זה היה כל-כך פשוט להודות בזה? "אתה אמרת שזה קשור להארי, לא?" אני מחייך בביישנות, מנסה להחליט איך להגיד לה את זה. העיניים שלה בורקות בהבנה לפתע. "אתה-" היא מצביעה לעברי, משועשעת. "בהארי?" אני מהנהן. "אז מה אתה עושה כאן בכלל? לך תגיד לו!" אני צוחק. זה באמת היה יותר קל ממה שחשבתי להגיד את זה, להודות בפעם הראשונה. אני מוציא את הטלפון מכיס המכנס, מחייג אל הארי. "היי, לואי. בדיוק רציתי להתקשר אליך." הלב שלי מפסיק לפעום לשנייה. "אתה יכול להגיע תוך שעה לכתובת שאני אסמס לך?" "כן, בטח." הוא מנתק ושולח לי הודעה עם כתובת מסוימת. "תלך!" אן דוחפת אותי לכיוון היציאה. "תודה." אני אומר ויוצא במהירות, חיוך פרוס על שפתי.

***
העלתי ספר וואנשוטים על לארי!
אם זה מעניין אתכם אשמח אם תלכו לראות את הוואנשוט הראשון שהעלתי :)