אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-63-

פרק 63 | לכתוב אהבה | לואי

"ציפיתי למשהו… גדול יותר?" אני מחייך במבוכה וסוגר את דלת הבית שלי מאחורי ניק. הוא מוריד את המעיל ותולה אותו על אחד המתלים שלצד הדלת, חולץ את המגפיים שלו. "בגלל אחותי הייתי צריך לחסוך כסף לתקופה ארוכה. אני יותר אוהב את זה מבית גדול." הוא מסתובב מסביב, מסתכל על הכל בבחינה. אני מתיישב על הספה בסלון ומסמן לו לבוא אלי, פותח את ידי ונותן לו להכנס בניהם ולהשען על החזה שלי. ההרגשה חמימה ונעימה בדרך שגורמת לי לחייך ולהצמיד אותו אלי.

הוא משחרר אוויר ואני מבין שהוא רוצה לדבר על משהו. "מה קרה?" אני שואל. "לא קרה משהו רע. להפך… זוכר שסיפרתי לך שאני אוהב לכתוב?" אני עונה באישור, עוטף אותו יותר ממקודם. "קיבלתי עבודה ככתב." האחיזה שלי נרפית בבת אחת. "לא, לואי! לא כתב של עיתון רכילויות, אלא ממש כתב אמיתי של עיתון מפורסם. אני אכתוב בעיקר דברים פוליטיים ולא אעסוק בכלל ברכילות." הנשימה שהחזקתי בגרון שלי משתחררת ואני מכניס את הידיים שלי לשיער שלו. "זה מעולה, ניק." חיוך עולה על הפנים שלי.

"תמיד רציתי שמשהו שאני כותב יופיע בעיתון מפורסם, לראות את השם שלי מתחת באותיות קטנות ולדעת שאלפי אנשים קוראים את מה שאני כותב." הוא מסתובב כך שהוא שוכב על הבטן שלי, ראשו נח על החזה שלי והוא מסתכל עלי מלמטה. "אני אהיה הראשון שיקנה את העיתון." הוא מחייך אלי אחרי שאני אומר את זה ואני נמתח בשביל לנשק אותו במהירות, נהנה מטעם התות של שפתיו. הוא נלחץ אלי ברכות ושפתיו נפתחות תחת מגעי, מאפשרות לי להכניס את הלשון שלי אל פיו.

כשאנחנו מתנתקים הוא מחייך ואני מניח את ידי על גבו. "חשבתי שאולי אתה יכול לעזור לי לכתוב משהו?" אני שואל את ניק והוא מתרומם, מהנהן אלי והולך להביא דף וכמה עטים. "אני רוצה לכתוב למעריצים משהו שיסביר להם על היציאה מהארון שלי, עלינו, על זה שהם צריכים להיות גאים בעצמם. אני סיימתי עם השטויות של ההנהלה הזאת והגיע הזמן שכולם ידעו מה יש לי להגיד." העיניים שלו בורקות אלי בהערצה שגורמת לי לגחך. "אתה בטוח בזה?" הוא שואל. "אם אתה מוכן שידעו מי אתה אני בסדר עם זה." הוא לוקח את העט אל בין אצבעותיו ומסובב אותו בניהן. "אני מוכן."

הוא מתכופף אל מול הדף. "אתה צריך שידעו שיש בזה משהו ממך אז אני רק אכווין אותך בכתיבה. תכתוב על איך שאתה באמת מרגיש. תחשוב שאתה כותב שיר רק שאתה לא צריך לחרוז או לעשות שורות קצרות. אני אעזור לך." הוא מעביר לי את העט ואני עוצם את העיניים, חושב על מה שאני רוצה לכתוב למעריצים. אני רוצה שהם ידעו שאני גאה בעצמי, שהיו לי קשיים ושגם להם יהיו, אבל העיקר שיאהבו את עצמם. אני רוצה שהם ידעו שאני מאושר עם ניק אחרי הרבה זמן שהיה לי קשה.

אני מתחיל לכתוב את מה שעולה לי לראש בדרך הכי כנה שאני יכול בלי להזכיר את הארי. ניק מעביר את ידו על הגב שלי לתמיכה, יודע כמה זה חשוב לי, כמה קשה לי לספר את הכל אחרי כל הזמן הזמן שהכחשתי את מי שאני. "אני גאה בך." הוא לוחש את המילים אל תוך האוזן שלי, מעביר צמרמורת במעלה עמוד השדרה שלי. "אל תעשה את זה." אני אומר, חוזר לכתוב ומתעלם מהחיוך המשועשע על פניו. "את מה?" הוא נושף עוד פעם לאוזן שלי, מעביר את שפתיו על העור שצמוד אליה. אני שותק וממשיך לכתוב, מסרב להודות בהשפעה שלו עלי. אני מחייך כששפתיו נחות על צווארי, כששיניו מסננות את העור שלי לתוכן ובוודאי משאירות שם סימן. אני צוחק ודוחף אותו ממני, מסיים לכתוב את המילים האחרונות.

"אני אוהב את זה." אני מסתכל על הדף בגאווה. "אני אוהב-" ניק נעצר באמצע המילים שלו ומתחיל להשתעל, סומק עולה על פניו. הוא התכוון להגיד לי כרגע שהוא אוהב אותי? הוא באמת מרגיש ככה אחרי בקושי שלושה שבועות? "זה בסדר." אני אומר לו בשקט ומוציא את הטלפון מכיס המכנס, פותח את האינסטגרם ומתעלם ממה שהוא כמעט אמר. "אני אעלה את זה גם באינסטגרם וגם בכל רשת חברתית אחרת, בסדר?" במקום לענות הוא לוקח ממני את הטלפון, בוחר תמונה מהגלרייה ומושיט לי אותו חזרה. "זאת תתאים." הוא נוגע בעגיל האחד שלו בחוסר תשומת לב, מסתכל על התמונה של שנינו.

אני מתחיל להקליד את מה שכתבנו, עובר על הכל כמה פעמים לפני שאני מחליט שזה בסדר. ניק נשען עלי כשאני לוחץ על המסך ומעלה את התמונה, עוצם את העיניים מהלחץ. אני באמת עושה את זה עכשיו? "תסתכל, לואי. כולם תומכים בך." הוא משפשף את היד שלי ואני מסתכל על המסך, מחייך שהתגובות מתחילות להופיע. העיניים שלי נעצרות על תגובה אחת, עיניו של ניק נעצרות עליה גם כן מיד אחרי. הארי הגיב את זה. הוא תייג את ניק, הפנה אליו את התגובה. "תשמור עליו יותר טוב ממני." אני לוחץ על התגובה, יודע שזה לא ישנה בגלל כמות האנשים שבטח כבר צילמו מסך ושיתפו אותה, ומוחק אותה.