אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-87-

טריגר: פגיעה עצמית.

פרק 87 | המתנה ארוכה | לואי

את הימים אחרי שהארי נעלם מאחורי דלתות האמבולנס אני מבלה בהזנחה עצמית. רוב הזמן אני בוכה, מתחפר בתוך המעיל של הארי, ונותן לדמעות קטנות להכתים את כולו. אני אוכל ושותה, משאיר הכל מבולגן מבדרך כלל. כלי האוכל מפוזרים ברחבי הבית, שאריות של אוכל זרוקות בכל מקום. אני לא טורח לזרוק זבל או להעביר סמרטוט רטוב על השיש. במקלחת אני עומד במשך שעות ארוכות, עד שהמים מתקררים וניתזים על הגוף שלי. ואז, אחרי כל הדברים האלו, אני בוכה פעם נוספת עד שאני נרדם.

בסיוטים שלי להארי תמיד יש כנפיים. אלו כנפיים של מלאך, לבנות כמו השלג. בלילה הראשון הוא ניסה לעוף, אבל חורים נפערו בכנפיים והארי צנח אל מותו. בלילה השני הכנפיים חנקו אותו בשנות. בלילה השמיני הכנפיים הלבנות הוכתמו דם ואז כל הבגדים של הארי הושלכו מגופו ונותר רק משהו שהיה פעם גוף, אבל כעת הוא אוסף חתכים מדממים. אחרי החלום השמיני נשארתי ער שלושה ימים, וכשנרדמתי לבסוף לא היה אפילו חלום אחד בראשי. בלילה שלאחר מכן החלומות התחילו מחדש.

אחרי שבועיים ליאם, נייל וזאין החליטו שזה מספיק. הם הגיעו לבית שלי, ניקו את כולו, שכנעו אותי לעשות מקלחת. אחר כך הם הצטופפו איתי בסלון הקטן, ישבו מהצדדים שלי וראינו סרט. לא אמרנו מילה על מה שקרה, אבל בכינו. כל אחד מאיתנו בשקט, זוכה לתמיכה הדוממת של חבריו הקרובים. נייל לא ביקש אוכל אפילו פעם אחת ורק כסס את אצבעותיו עד העצם. ליאם שתה כמויות כל-כך גדולות של מים והבנתי שהוא מתמודד עם ההתמכרות שלו. זאין סבל מהתקפי חרדה פתאומיים וקשים, מלווים בקשיי נשימה ורעידות שלא הותירו לנו אפשרות אלא לחבק אותו וללטף את שערו עד שהוא נרגע. כל הריבים הפכו חסרי משמעות לפתע.

כל יום מאז הם הגיעו, מצוידים בסרט אחר, ומתיישבים חבוקים על הספה. בלי לדבר אפילו פעם אחת, לפחות לא בשלושה שבועות הראשונים. אחרי שלושה שבועות בהם לא שמענו מהארי אנחנו מדברים בפעם הראשונה. זה זאין, שמדבר בקול חלש ורועד. "כשעזבתי אתכם, את הלהקה, לא התכוונתי למה שאמרתי." ליאם חיבק אותו מהצד וידעתי שהם חזרו לחברות הטובה שהייתה בניהם לפני הריב שלהם. "כשהלכתי לרופא עם לואי אמרו לי שיש לי הפרעות אכילה. הרופא אמר שאני צריך טיפול ולא יכול להמשיך בלהקה. לא ידעתי איך לבקש מכם עזרה, אז פשוט גרמתי לכם ולכל העולם לשנוא אותי." כולנו מסתכלים על הגוף שלו וברור שהוא העלה מעט במשקל. אני מחייך אליו ונופל לחיבוק שלו, נזכר בחבר הכי טוב שהיה לי עד לפני כמה חודשים.

חודשיים ושבוע מאז שהארי נעלם באמבולנס אני מדבר. "חשבתי שלא נגיע בזמן." המילים בורחות מהפה שלי ותשומת הלב של כולם עוברת אלי במידיות. "חשבתי שנמצא אותו מדמם באמבטיה, אולי אפילו תלוי מהתקרה. אחר כך פשוט חשבתי שהוא בטח כבר קפץ ושגם אם לא אני לא אוכל לעצור אותו." הדמעות שלי נעלמו לפני כמעט חודש ולא נשאר לי מהן בשביל הרגע הזה. "הוא לא רצה להינצל. הוא התכוון להרוג את עצמו והוא ישנא אותי עד היום האחרון של חייו." נייל לוחץ את היד שלי כשהוא מדבר. "אולי עכשיו הוא שונא אותך, אבל בסופו של דבר הוא יודה לך עד סוף חייו."

ארבעה חודשים. אנחנו מקבלים עדכונים מרופאים ופסיכיאטרים, לפעמים אפילו מאמא שלו, אבל אף פעם לא ממנו. לא שמעתי את הקול שלו ארבעה חודשים. אני לא בטוח שאני זוכר את הקול שלו. המצב שלי משתפר ואני חוזר לצאת מהבית, רק בשביל לעשות קניות או לטייל מעט, לפעמים גם בשביל ללכת לבית הקברות.

החלומות על הארי עדיין טורדים את מנוחתי. מעריצים וכתבים מפסיקים לנסות בסופו של דבר. לא תקשרתי איתם והותרתי למנהלים להודיע על ביטול סיבוב ההופעות, על הניסיון התאבדות, על הקשר שלי ושל הארי. כל יום אני רואה תמונות שלי באתרי רכילויות, תמונות בהן אני בוכה ועם עיניים שקועות בעור הפנים.

נייל מציע נישואים לדיאנה אחרי חמישה חודשים. היא מסכימה, כמובן, וכולנו חוגגים. אנחנו מתאספים בבית שלו למסיבה קטנה שחוגגת את האירוסים שלהם. כשאני עולה לשירותים בקומה השנייה אני שומע את נייל ודיאנה מאחד החדרים. נייל בוכה, ולא בגלל שדיאנה אמרה כן. היא אומרת לו שהיא יודעת ומנחמת אותו בלחישות עמומות. הוא אומר לה שהוא היה רוצה שהארי היה כאן עכשיו. אני רץ אל השירותים ומקיא את כל מה שאכלתי בלי שאני יכול לשלוט ברפלקס.

חצי שנה. העדכונים על הארי פוחתים, אולי כי מצבו השתפר ואולי כי מצבו החמיר. אני לא יכול לדעת דבר, אבל אני ממשיך להתקשר לבית החולים ולדרוש בשלומו. ליאם, נייל וזאין עדיין מגיעים כל יום. לא נמאס מהם ממני, אפילו לשנייה אחת. אני חושב שהם לחוצים בדיוק כמוני. אני יכול רק להודות על החברים שהתברכתי בהם, על החברים שעוזרים לי לעבור את ההמתנה הארוכה הזאת. אני לא יודע כמה זמן זה ימשך.