אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-26-

4/5

פרק 26 | הקראש הראשון | הארי
לפני עשרה חודשים
ראיינת נראית חמודה. השיער שלה משוך לאחור בקוקו גבוה שזז על כתפייה כל פעם שהיא מדברת. פניה מאופרות בעדינות כזאת שבקושי ניתן להבחין בשכבות הדקות שמכסות שאריות של עור נעורים בעייתי. "מי היה הקראש הראשון שלך?" הלחיים שלי מאדימות. שאר הלהקה יושבים מאחוריה ומחכים לתור שלהם להישאל ואני רואה שהם מביטים בי בסקרנות. לואי יושב שם ומחייך ואני בקושי מספיק לתפוס את עיניו בעיני לפני שאני צריך לענות. "הקראש האמיתי הראשון שלי הוא לואי טומלינסון." החיוך נמחק מפניו של לואי במהירות. זאין, ליאם ונייל מביטים זה בזה במשיכת כתפיים ואז מחזירים את מבטם אלי. הם לא נראים מופתעים, אך לואי נראה מופתע.
"

מי?" המראיינת שואל בשנית. היא מסמנת משהו בידה לצלם ואני ממשיך לחייך, נותן לגומות להשתקע בלחיי. "לואי טומלינסון." אני חוזר על המילים שלי. "לואי טומלינסון, איך הוא מרגיש כלפי זה?" אני שולח את המבט שוב ללואי שמביט לכל מקום מלבדי. "עדיין לא דיברנו על זה." החיוך עוזב מעט את פני. "זה מקסים, הארי. תודה לך על הראיון!" היא מושיטה אלי את היד ואני לוחץ אותה במהירות.
אני צועד חזרה אל המושבים של כל הלהקה והמצלמה פונה אל כולנו לפני שליאם, הבא בתור, הולך אל הראיון. "זה נכון?" לואי לוחש לי. נייל צוחק לידי ואני דוחף אותו בשביל שהוא ישתוק. "כן-" "ברור שזה נכון. אתה לא רציני, לואי, כמה עיוור אפשר להיות? כאילו, זה כמעט מתחרה באהבה שלך לגזרים-" נייל מתפרץ אל דברי ואני שולח לו מבט עצבני הגורם לו הפסיק לדבר. "כבר מאז היום הראשון שראיתי אותך." אני מסיים את המשפט ולואי שותק, מחזיר את מבטו לראיון של ליאם. נייל שולח ביננו מבטים מבולבלים וחוזר לצחוק. "אני מאוד מקווה שתדבר איתו על זה, לואי, כי-" אני עוד פעם מרביץ לנייל, הפעם מעט חזק יותר, ומנסה להסתיר את הסומק העולה על פני. "לואי תראה הוא מסמיק-" הפעם זאין הוא זה שקוטע את נייל. "אם תמשיך להציק להם אנחנו נלך לאכול אחרי זה בלעדיך." נייל משתתק במידיות ומחזיר את מבטו לראיון גם כן.
אני משתדל לא להביט בלואי בזמן שהראיון נמשך. אחד-אחד שאר הלהקה נקראים אל הראיון ובסוף כולנו לוחצים את ידה של המראיינת בשנית ומחייכים בעייפות אל המצלמה. בצעדים מהירים אנחנו מתקדמים אל היציאה מהמקום. "זה היה מעייף." זאין ממלמל אלינו ואנחנו מהנהנים. "מה אוכלים?" נייל שואל. "אתה לא בא איתנו." זאין מצביע עליו במבט מאשים. "יש אוכל, ברור שאני גם בא!" נייל מעקם את פיו בעצבות, מעורר בנו צחוק. "אמרתי לך שאם אתה ממשיך להציק אתה לא בא לאכול איתנו." "אבל לא עשיתי דבר!" אני מגלגל את עיני וממשיך להתקדם הלאה לרקע הקולות שלהם.
ידי דחופות בתוך כיסי המכנס שלי ומבטי מושפל אל הרצפה. "הארי, חכה." אני עוצר ומרים את מבטי אל לואי בחיוך מהוסס. "אני יכול לדבר איתך שנייה?" אני מהנהן אליו ומביט בו. לואי מחייך אלי בעצבנות ומזיז את רגלו במקום בחוסר תשומת לב. "אני לא רוצה לפגוע בך," ברור לי מה הוא הולך להגיד. אני מחייך וממשיך להתקדם, לואי הולך לצידי וצעדנו מתואמים. "אני לא מרגיש אליך כלום, הארי." אני מזיז את השיער שלי מהעיניים. "אני יודע. זה בסדר." אני מרגיש את היד שלו נוגעת ביד שלי ואני מתעלם מהפרפרים שמתעופפים בבטני בזמן שאני חוזר להביט בו. "הכל ישאר אותו הדבר ביננו, נכון?" "ברור, לו." הוא מחייך ומושך אותי לחיבוק. אני שואף את הריח שלו אלי, משקיע את ראשי בצווארו לזמן הרב ביותר שאני יכול. "אני מצטער." הוא לוחש לי באוזן, הבל נשימתו מדגדג את עורי. אנחנו מתרחקים ומביטים לאחור אל נייל שעושה פרצוף עצבני, פורצים בצחוק מתוח. "כדאי להסכים לו לאכול איתנו, אחרת יהיה לנו חבר להקה אחד פחות."