טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, מוות, סרטן.
פרק 72 | הכל או כלום | הארי
פתחתי את זרם המים במקלחת שצמודה לחדר והבאתי לאדים החמים לחנוק אותי. ישבתי סגור במשך שעות, עד שהכל היה מלא באדים ולא הייתי יכול לנשום בלי שהראש שלי היה מסתחרר. כל פעם לקחתי דקה יותר מהפעם שעברה, שדחפה אותי לקצה. לא היה אפשר לנשום, לא הייתי מסוגל להכניס אוויר לריאות, ורציתי להרגיש את השריפה הזאת בגרון שלי למשך כמה שיותר זמן. רציתי להרגיש את השליטה על כל נשימה שלי ואת ההחלטה בידי: האם למות (לפחות להתעלף או להתייבש) או לסגור את המים במקלחת, לפתוח את החלון, לגמוע את האוויר עד שהחדר היה מתייצב ובסוף לשתות מספיק מים קרים בשביל לא להתייבש.
אני פותח את המים פעם נוספת כשמישהו, אחד הבנים בטח, דופק על הדלת. אני נאנח, סוגר בחזרה את הזרם ופותח את החלון. "אמרתי לכם שאני לא מתכוון לדבר אתכם." אני אומר מבעד הדלת. נייל וליאם ניסו לדבר איתי, לברר מה שלומי ולעזור לי במשך עשרות פעמים ביום שעבר מאז שהם גילו. ננעלתי בחדר ולא עניתי להם אפילו פעם אחת. הייתי בסדר, אני בסדר, וזה העיקר. אני לא זקוק לעזרה שלהם.
"זה לואי." אני פותח את הדלת בתנופה ונעמד מול ליאם שמרים אלי את עיניו. אני בטח נראה נורא, זה לפחות מה שמשקף המבט שעל פניו כשהוא מבחין בי עם חולצה קצרה שמראה את שלל החתכים שעל הגוף שלי. אין טעם להסתיר אותם מפניו יותר. "אוי, הארי…" הוא ממלמל בקול חנוק. כמו שאני מכיר את ליאם הוא בטח מאשים את עצמו על כך שהוא לא שם לב עד עכשיו, אבל הוא טועה. אני דאגתי מאוד טוב שהוא לא ישים לב לאף אחד מהחתכים שעל הגוף שלי. זאת רק אשמתי.
"מה עם לואי?" הוא מתעשת. "אתמול, ממש אחרי שגילינו עליך," הוא משתהה לשנייה. "ואחרי שהלכת התקשרו אליו מבית החולים. לוטי עומדת למות." אני נושך את שפתיי והוא ממשיך לדבר. "הוא עוד לא הלך לראות אותה. הוא מסתגר בבית ולא מדבר איתנו. יש לך מושג מה אפשר לעשות?" העיניים שלו מכווצות בתחינה שאני אעזור, ואני מתכוון לעשות זאת. אני מתכוון להיות לא אנוכי רק למשך שעה אחת בחיים שלי.
עוד לפני שאני שם לב אני יוצא מהבית, בדיוק איך שאני לבוש עכשיו. אני יודע שיכולים לראות אותי ושאני לא רוצה את תשומת הלב הזאת, אבל המחשבות שלי מתרכזות רק בלואי שבטח שבור עכשיו יותר מאי פעם. הגוף שלי נכנס למצב שלא ניתן לעצירה ואני פשוט נוסע, נוסע ונוסע במהירות מופרזת מידי עד שאני חונה מחוץ לבית שלו. עם נשימה ארוכה אני מדומם את המנוע ויוצא לעבר הבית שלא הייתי בו יותר מידי זמן.
"לואי?" אני דוחף את הדלת אחרי שהוא לא עונה לדפיקות שלי. תחילה אני לא רואה אותו, אבל אחרי שנייה אני שם לב אליו - מצונף לעצמו בפינה של המטבח ונראה יותר קטן מאי פעם. מסביבו יש בקבוק משקה חריף כמעט ריק ועוד כוסות עם משקאות אחרים. אני בולע את הרוק בגרון שלי ומסיט מהם את עיני, מנסה להתעלם מהנוכחות שלהם לידי. לא שתיתי כבר כמעט שלושה חודשים ואני לא מתכוון להרוס את זה.
הזרועות שלי עוטפות אותו ואני מושך אותי אלי, מרים אותו על הידיים שלי ומכרבל אותו אל עבר החזה שלי. הוא נצמד אלי ומשקיע את פניו בתוך החולצה שלי, מתייפח לתוכה. אני מעביר אותו למיטה שלו, שפעם הייתה שלנו, ומורה לו לשבת זקוף בזמן שאני הולך להכין לו כוס תה. בזמן שהמים בקומקום אני מנקה מעט מסביב, אוסף שברי זכוכיות, כוסות ריקות ואת בקבוק האלכוהול הישר אל הפח. על המקרר נמצא השיר שכתבתי לו והשארתי מאחור ביום שעזבתי את הבית. בלי לשאול אני יודע שהוא עדיין לא קרא אותו.
כשאני נכנס אל החדר ומושיט ללואי את הכוס, מתיישב לידו ואוסף אותו אל בין זרועותי, הוא לא מדבר. הוא כבר לא בוכה ואני מלטף בעדינות את מעט השיער שצמח בחזרה על ראשו. "בבקשה תשיר לי." הוא מבקש. אני נענה לבקשה ובקול מעט רועד שר לו את "מקום בטוח", השיר שהוא כתב עלינו, השיר המרכזי והמצליח ביותר באלבום שיצא. אני לא זקוק למנגינה בשביל לקלוע לקצב ולואי נרגע תחת מגעי.
כשהשיר נגמר אני לוקח את הכוס הריקה מהיד שלו ומניח אותה על הרצפה. הוא מסתכל עלי בפעם הראשונה, רואה את הגוף שלי עם החולצה הקצרה והמכנסיים הרחבים שיושבים נמוך על אגני. "מעריצה כתבה לי פעם: 'אני מוכנה להיות כלום, אם לאהובים שלי יהיה הכל'. אתה צריך להתאפס, לנסוע אל לוטי ולבלות את הרגעים האחרונים שלך איתה. אתה כרגע כלום, שום דבר, ורק אחרי שהיא תלך תוכל להיות מה שאתה רוצה. היא צריכה אותך לידה, היא צריכה להיות הכל בפעם האחרונה בחייה. אני מחכה מחוץ לחדר שלוש דקות עד שתתלבש ותתאפס ואז אני מסיע אותך לבית חולים."
אני לא מחכה לתשובה, אלא רק יוצא מהחדר. הוא יוצא אחרי שתי דקות עם דמעות על כל פניו. "פגעת בעצמך בגללי?" הוא תופס ביד שלי. אני לא עוצר אותו, לא במצב הזה, כשאני יודע שהוא לא ילך אל אחותו עד שהוא יקבל תשובות. הוא יצטער במשך כל החיים שלו אם הוא לא יראה אותה עכשיו. "זה לא בגללך." הוא מתכוון לשאול משהו נוסף, אבל אני עוצר אותו. "נכנס למכונית." הוא מושך באפו והולך אחרי אל מחוץ לבית.
לואי הוא הכל בשבילי, ואני רק כלום אחד גדול.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
