אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔

-64-

טריגר: פגיעה עצמית.

פרק 64 | העזיבה | הארי

"אנחנו מאוד שמחים לראות את כל האהבה והתמיכה לגבי השיר החדש שיצא לפני שלוש שעות! תודה רבה לכם, אנחנו מקווים להגיע איתו ועם שאר האלבום שיוצא עוד שבועיים הכי רחוק שאפשר." ליאם אומר לצוות של כתבים שרודפים אחרינו אל המשרדים של ההנהלה. שאר הבנים מנופפים אל המצלמות או המעריצים שמסביב, אבל הפעם אני וזאין מרכינים את הראש. אני מתעלם מהמבטים שמופנים אלי ובמקום מסתכל על לואי שמתקדם עם ניק, אוחז בידו. הוא באמת מאושר בלעדי.

אנחנו נכנסים אל הבניין, נהנים מהשקט לכמה שניות לפני שהוא נהיה מעיק ומביך. אפילו נייל לא אומר דבר בשביל לשבור את השתיקה כשאנחנו מתקדמים הלאה, מתקרבים אל החדר בו מתבצעות רוב הפגישות שלנו. לואי לוחץ את היד של ניק ולוחש לו משהו, מביא לו נשיקה מהירה ואומר לו לחכות לו בחדר הכניסה. עד כמה זה טיפשי לקנא בניק אחרי שאמרתי ללואי להביא לי ללכת?

בתוך החדר הקבוע נמצא רק אחד מהמנהלים. הוא נראה עצבני כשהוא זורק חבילה של דפים לפח הקרוב. "שבו." הקול שלו קשה. כולנו מתיישבים במידיות, מבינים שזה מתחיל לא טוב. "בזמן האחרון רק צרות עברו עלינו בגללכם. לואי עם היציאה המטופשת שלו מהארון, ליאם והארי עם ההתמכרות לאלכוהול, נייל עם החברה הזאת שאף אחד לא שמע עליה ועכשיו גם זאין. אני מקווה שאתם מרוצים." כולנו מסתובבים להסתכל על זאין שמשיר את ראשו למנהל בלי להביט בנו. "הכל כבר מסודר איתו, אז אני מניח שהוא יסביר לכם. חסר לכם שתהרסו משהו יותר מעכשיו. נצא בהודעה תקשורתית מחר, אל תעשו צרות." העיניים שלנו לא עוזבות את זאין כשהמנהל יוצא מהחדר, סוגר את הדלת ברעש.

"למה הוא מתכוון, זאין?" לואי שואל. זאין מכחכח בגרון שלו וסוף-סוף מסתכל עלינו. טוב, לא בדיוק עלינו, אלא בעיקר על לואי ונייל. "אני עוזב את הלהקה." אוויר נכלא בגרון שלי ומסרב להשתחרר. אני מנסה למצוא בעיניו, בדרך בה הוא יושב, בקולו, משהו שיסגיר את זה שהכל בדיחה, שהוא לא באמת מתכוון לזה. העיניים שלי מתכווצות בהלם מההבנה שהוא לא צוחק, הלב שלי מתכווץ מיד אחריהן. פחדנו מזה כל-כך הרבה בזמן האחרון, מהראשון שיקום וילך. ידענו שזה יקרה יום אחד ולאחרונה כל אחד מאיתנו שם לב שזה מתקרב. בכל זאת אפילו לא יכולתי לדמיין שזאין יעזוב עכשיו, שהוא יהיה הראשון לעשות את הצעד.

"אני עוזב, בנים. זה נגמר." האוויר משתחרר מהפה שלי. "אתה לא יכול לעזוב!" נייל הראשון שמדבר. אני מסתכל אל ליאם ורואה שהוא לא מתכוון להוציא מילה. שנינו יודעים שזאת הבחירה של זאין, שנינו יודעים שאיבדנו אותו וכל דבר שנגיד רק יזכיר לו יותר ויותר למה הוא רוצה לעזוב. "אתה לא עומד לעזוב." לואי הוא זה שמדבר הפעם. "אתה לא יכול להחליט בשבילי, נכון? כבר עשיתי את הצעד. כל מה שנשאר לי זה להפרד ממכם." יש בעיניים של ליאם דמעות והוא מסתכל למעלה בשביל להעלים אותן.

"אתה לא עוזב, זאין. אתה חלק בלתי נפרד מהלהקה וכולנו יודעים את זה. בלעדיך אנחנו לא נשרוד אחרי סיבוב ההופעות, תהיה בטוח בזה. רק תחשוב על העזיבה לשנייה. אתה לא תעלה איתנו יותר לבמה? לא תשיר יותר? אחרי כל הזמן שעבדת על האלבום האחרון, כל הזמן שבילינו בחזרות. אתה יכול להיות יותר אנוכי מזה? אתה דופק את כולנו ואת כל סיבוב ההופעות הקרוב!" לואי צועק את המילים האלו וגורם לזאין להעמד. "אנוכי? אתה חושב כרגע על עצמך ועל הלהקה במקום מה שטוב לחבר הכי טוב שלך. ועוד חשבתי שאתה היחיד שאני יכול לדבר איתו." לואי שותק.

"למה?" נייל שואל, הקול שלו חלש. כשזאין עונה הוא צועק, גורם לכולנו להתכווץ במקום. "למה? כי אני שונא את הלהקה המזוינת הזאת! מעבידים אותנו כאן, נותנים לי לשיר אולי חצי בית בשיר וכל זה על חודשים של עבודה. אני עוזב כי ליאם חושב רק על עצמו במקום להבין שכולם עושים טעויות," ליאם לא מגיב. "נייל לא בדק מה איתי אפילו פעם אחת," נייל כמעט ובוכה גם כן. אני לא מאמין שזאין בדיוק אמר את זה עליו. "הארי? זה לא שבאמת דיברנו. הוא עסוק מידי בעצמו ובלהרוס לכולנו כאן את החיים." לשמוע את המילים מהפה שלו ולדעת שהן נכונות שובר לי את הלב. "ואתה, לואי? אתה כועס עלי במקום לתמוך בי בהחלטה הכי קשה שעברתי. שיהיה ברור, איבדת אותי כרגע." אי אפשר לתאר את המבט של לואי עכשיו.

"אני עוזב." הוא אומר מעט יותר בשקט, עושה את דרכו אל הדלת. "זאין! תעצור!" נייל קורא אחריו, אך הוא כבר נעלם. אף אחד אחר לא עושה את המאמץ הזה. ברגע שהדלת נסגרת מאחוריו נייל וליאם פורצים בבכי. לואי רוקע ברגליו בכעס, מקלל והולך כמה שניות לאחר מכן לנחם את נייל, למרות שהוא זה שאיבד כרגע את החבר הכי טוב שלו. אני רק מסתכל עליהם ואז פונה להביט בכפות ידי, בלק הורוד. בלי שהם שמים לב אני מפשיל מעט את השרוול, מסתכל על העור האדום והמשופשף שלי, יודע שיש לי סיבה חדשה לסימן הבא שיופיע.