טריגר: אלכוהליזם.
פרק 46 | הרס | הארי
לפני חודש
הבטחתי ללואי עשרות הבטחות. סיפרתי לו מאות שקרים. הרסתי את הדבר היחיד שבאמת רציתי. הדרך בה הרסתי את שנינו אפילו לא היה הדרגתית. מאז אותו היום שחזרתי שיכור בפעם הראשונה זה הפך להרגל. הייתי מעמיד פנים כל היום, מזייף חיוכים, מתנהג כאילו אני לא מרגיש כלום. ובלילה, כאשר אף אחד לא יכל לעצור אותי יותר, הייתי זקוק לשתייה. הייתי זקוק לכל דבר שיחזיק אותי ערני, כל דבר שישכח ממני כמה רע זה מרגיש להעמיד פנים במשך כל יום מחדש. הייתי מתגנב אחרי שלואי היה נרדם בזרועותי, מניח נשיקה על המצח שלו לפני שאני יוצא. הייתי מחביא בקבוקים בארונות בבית, אותם לואי תמיד היה מוצא בסוף.
לואי לא התמודד עם זה יותר טוב ממני. הוא היה מחכה לי תמיד בפתח הבית עד שהייתי חוזר. הוא התחיל להישאר ער כל הלילה, רק בשביל לוודא שאני לא הולך. הריבים התחילו להגיע אחרי שבועיים בודדים. היה ברור שאני לא מתכוון להפסיק, שזה עוזר לי לשכוח את העמדת הפנים הזאת. מסיבה מסוימת ללואי לא היה מובן שזאת לא אשמתו. ידעתי שהוא חושב שזה בגלל הקשר שלנו, שהוא חושב שהוא לא מספיק בשבילי ושאני מחליף אותו בשתייה. הוא התחנן שאני אפסיק, הוא רב איתי עד שאחד מאיתנו היה מתעצבן ועוזב את זה, הוא היה שובר כל בקבוק שתייה שהוא מצא בבית. כל מה שלואי ניסה לעשות לא עזר. כששתיתי הרגשתי חופשי להיות אני, חשתי משוחרר ובטוח בעצמי. ולעזאזל, אני אוהב את ההרגשה הזאת.
גם הלילה אני דוחף את עצמי מהבר בעייפות, שיכור לחלוטין. אני מתנודד בצחקוק, כמעט מועד, כאשר ידיו של מישהו נאחזות בי. אני מסתכל עליו, רואה בחור עם שיער שטני ועיניים ירוקות בוהקות. "תזהר." הוא אומר, מחייך. יש לו גומה רק בלחי אחת והעיניים שלו מתכווצות בצדדים. אני נשען עליו לעוד שנייה, מנסה לעמוד ואז מועד שוב אל זרועותיו, נותן לו לאחוז בי. משהו במראה שלו מושך אותי אליו ואני בוהה בו, כנראה למשך זמן רב יותר כי הוא מחייך ועוזר לי להתייצב. "אתה בוהה בי?" אני מצחקק, מעביר עליו עוד מבט. "אני מבין." הוא אומר, מניח את ידו במרכז גבי ומוביל אותי הלאה. "אתה רוצה אולי שנעביר את זה למקום אחר?" הוא לוחש לי באוזן. אני מהנהן, זקוק למגע הזה. אני זקוק להרגיש משהו על העור שלי, כי הרחקתי את לואי ממני כל-כך הרבה עד שאני לא בטוח שהוא רוצה בכלל שנמשיך להיות יחד. אני צריך את ההרגשה של להיות במרכז, שכל תשומת הלב של מישהו תהיה מרוכזת בי.
אנחנו נכנסים אל תאי השירותים ונדחפים לאחד האחרון במהירות. לוקחת לו רק שנייה לנעול את הדלת ולהצמיד את השפתיים שלו לשפתיים שלי, ללחוץ עליהן בחוזקה. אף הרגשה חמימה לא מתפשטת בגוף שלי, למרות כמה שאני זקוק לה כרגע. אני נותן לו להכניס את הלשון שלו אל תוך הפה שלי ולידי להשתקע על גבו, יורדות יותר מדי למטה. הוא עוצר, עובר לנשק את עצם הבריח שלי, אך אני עוצר אותו. אני לא רוצה שיהיו שם סימנים ממישהו שהוא לא לואי. האיש מפרש את זה כסימן לכך שיזדרז והוא מעלה מעט את החולצה שלי עם ידיו, מחזיר את שפתיו לשפתי. הידיים שלו יורדות אל המכנס שלי, פותחות את הכפתור ואת הרוכסן.
אני נותן לו להתכופף על ברכיו ונשען על הדלת שמאחורי, עוצם את עיני. אני עומד, חסר תחושה, מחכה להרגשה שאמורה להיות לי, לריגוש, לתאווה. אך שום דבר מזה לא מגיע. אני תלוש מהמקום שלי, עושה את הטעות הכי גדולה בחיי. לואי בטח מחכה לי עכשיו בבית, דואג, יושב על סף הדלת כמו שהוא עושה כל יום ומחכה שאני אחזור. הוא זה שצריך להיות איתי עכשיו, זה שאני אמור לחוות איתו את הדברים האלו.
עם המחשבות האלו אני דוחף אותו לאחור, מרים יד רועדת אל הפנים שלי ועם השנייה סוגר את המכנס. "מה-" אני יוצא מהתא לפני שהוא משלים את המשפט, בורח. אם רק הייתי יכול לברוח מהטעויות שלי. בחילה עולה בי ויחד איתה גם הדמעות. ככה הולכת להיראות הפעם הראשונה שבה לואי יראה אותי בוכה? אני נושך את החלק הפנימי של הפה שלי, יוצא במהירות מהמקום ומסמן לנהג מונית לעצור לי. הייתי מספיק מודע למעשים שלי ובכל זאת בחרתי לעשות את זה. זה כל-כך לא מגיע ללואי, אפילו בלי קשר למה שהוא עובר. זה לא מגיע לאף אחד. יפחת בכי משתחררת משפתיי והנהג מזיז את מבטו אלי, אבל בוחר להתעלם ולחזור להתרכז בכביש שמולנו. הרסתי את הכל. הרסתי את לואי, והוא הכל בשבילי.
YOU ARE READING
אחרי שאומרים להתראות | לארי סטיילינסון✔
Fanfiction[הושלם] "אני אומר לך להתראות, לו." אני מחייך והדמעות זולגות על פני כאשר אני מושיט לו את ידי ועוצם את עיני יחד איתו. טריגרים: פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, הפרעות אכילה, בולימיה, התאבדות, אלכוהליזם, סרטן, מוות, הומופוביה.
